קיארה סרטו של גו’נאס קארפיניאנו – A Chiara , A FIilm by Jonas Carpignanao הינו סרט על החיים של נערה מתבגרת בצל משפחתה הקשורה למאפיה של קלאבריה. מאפיה המבוססת בעיקר על קשרי דם ומשפחה ובלתי אפשרי להצטרף לחבורה אם אין לך קשר דם עם אנשיה.
הסרט מתחיל ביום הולדתה ה- 18 של ג׳וליה (גרציה רוטולו), בתם הבכורה של קלאודיו (קלאדויו רוטולו) וכרמלה (כרמלה פומו) ומסתיים בחגיגות יום הולדתה ה- 18 של קיארה (סוומי רוטולו), כאשר בתווך עלילת הסרט מתרכזת בקיארה המתחקה אחרי עקבותיו של האב קלאודיו שנעלם יום לאחר חגיגות יום ההולדת של בתו ג’וליה.
אמה ואחותה מתייחסים לקיארה שהיתה בעת היעלמות האב בת 15, כאל ילדה שיש להסתיר ממנה את האמת ושאלותיה מה קרה לאביה נשארות ללא מענה. אך, קיארה אינה מוותרת היא דעתנית, עקשנית, בעלת חושים חדים כתער ואינה מוכנה לשקוט עד אשר תדע מה עלה בגורלו של אביה האהוב.
דרך ההתחקות שלה אחר אביה היא נחשפת לעובדה שאביה ובני משפחה נוספים השתייכו למאפיה של קלאבריה, והגילוי גרם לה לקבל החלטה הרת גורל לגבי המשך חייה.
זהו אינו סרט במובן המקובל על משפחת מאפיה אלא סיפור על נערה מתבגרת – קיארה.
הסרט זכה בפרסים הבאים:
בפרס הסרט האירופאי במסגרת השבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן 2021
זוכה שלושה פרסים בתחרות סינאירופה 2022 , בהם לבמאי ונבחר לאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה.
זוכה בפרס השחקנית בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בליסבון
זוכה פרס הבימוי בפסטיבל הקולנוע האירופאי בסיבילה ספרד
זוכה פרס עין הזהב לסרט הבינלאומי הטוב ביותר פבסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ציריך.
היוצרים
תסריט ובימוי ג’ונאס קארפיניאנו
הפקה: ג’ון קופלון, פאול קארפיניאנו,ריאן זכאריס, ג’ונאס קארפיניאנו
צילום: טים קרטין
עריכה: אלפונסו קונקלבס
מוסיקה דן רומר , בן צייטלין
שחקנים
קיארה : סוומי רוטולו
קלאדויו: קלאדויו רוטולו
ג’וליה גרציה רוטולו
כרמלה: כרמלה פומו
ג’ורגייה: ג’ורג’יה רוטולו
אנטוניו: אנטוניו רוטולו
אנצו: ויצנצו רוטולו
איטליה 2021 , 121 דקות , איטלקית תרגום לעברית
בהפצת קולנוע חדש החל מן ה 05.05.22 בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ
לינק לטריילר:
ראיון עם הבמאי
ש: האם אתה רואה את הסרט הזה כחלק מהטרילוגיה שאתה יוצר על איטליה?
ת: כן הגעתי לגיאורה טאורו (עיירה בקלבריה) בשנת 2010. שני מהגרים אפרקיאיים הותקפו והוכו, אירוע שהוביל למהומות וזה היה נושא הסרט הקצר שלי א קייאנה. אותו ביימתי לפני הסרט מדיטראנאה, לאחר זמן עברתי לגור שם והתיידדתי עם קהילת הצוענים שבסופו של דבר צילמתי בסרט אי ציאמברה. בהתחלה לא חשבתי על טרילוגיה בעיקר רציתי ללמוד ולהבין יותר על המהומות. אבל מהר מאד התברר לי שאני רוצה לעשות שלושה סרטים על שלוש הקהילות של העיר הזו. קודם היו אלה האפריקאים, אחר כך הצוענים, שהיו נוודים אבל התיישבו בעיר הזו והשתקעו בה. והשלישי בני ה”מלאביטה” האנשים המעורבים בכלכלה המחתרית שנוצרה על ידי המאפיה. ידעתי שאני עומד לעשות את שלושת הסרטים הללו מבלי לדעת איזה צורה הם יקבלו. אבל סיימתי את הטיוטה הראשונה של קיארה שלושה שבועות לפני שהתחלתי לצלם את א צ’יאמברה.
ש: בשלושת הסרטים אתה מצלם את העיר הזו כמעבדה לגלובליזציה.
ת: בלי ספק העיר הזו היא מיקרוקוסמוס של טרנד חברתי כלכלי הנקרא בימינו גלובליזציה. אבל אני חושב שכדי להגיע אל הדבר האוניברסלי אתה צריך להיות מדיוק, אינטימי ומקומי. יש בעיר הזו משהו מיוחד בדרך בה התופעה הזו משפיעה עליה. יש כלכלה מחתרתית, המדינה מתעלמת מן העוני הרב, יש כמות גדולה של מהגרים. לפני 2012 איש כמעט לא דיבר על כך. למדתי על חיי היום יום הקשים של הבחור, קודוס שייהון, שעשה את המסע הזה מאפריקה. המציאות שלו, החויה שלו עם חבריו הפכו למציאות של הסרט הראשון וכך היה גם בשני הסרטים הבאים.
ש: איך פגשת את סוומי רוטולו, השחקנית הראשית בקיארה?
ת: היה לי מזל גדול, ב 2015 התכוננו לצילומים של א צ’יאמברה, ועשינו מבחני ליהוק לסצינה אחת בבית הספר כי היינו צריכים ניצבים. סוומי הגיעה, היא באה עם הדודה שלה. היא היתה בת 9 או עשר באותו זמן. בדיוק סיימתי לכתוב את התסריט של קיארה, ומיד כשראיתי אותה ידעתי שזו קיארה. אני מכיר את הדודה שלה היטב את בני הדודים את כל המשפחה. גיאורה טאורו היא עיר קטנה וראיתי אותה לעיתים קרובות בטיילת. אוכלת גלידה עם החברים שלה או פיצה עם אבא שלה. למדתי להכיר אותה טוב יותר וכתבתי את התסריט כשאני חושב עליה. בסרט כל הדמויות הן בני המשפחה שלה.
כל דבר על המשפחה הוא נכון אבל הצבתי אותם במצבים לא אמיתיים, בניתי סיפור שהוא לא אמיתי. לא היה להם קשה לשחק כיון שיש סצינות בסרט, מצבים שהם כבר חוו כמשפחה. אבל ברור שלסוומי לא היו עימותים עם אבא שלה בקשר לדברים הנוגעים לפעילות במאפיה, אבל היו לה עימותים פנים אל פנים מולו בנושאים אחרים.
ש: האם נתת להם לקרוא את התסריט לפני הצילומים או שעשית מה שעשית בסרטים הקודמים?
ת: השחקנים לעולם לא קוראים את התסריט. אמנם לקלאודיו ולאנטוניו היה מושג על מה הסרט ועל הנושאים שלו באופן כללי, אבל אף אחד לא ידע את הסיפור לפרטיו. כל שחקן ידע בראשית הצילומים את מה שהדמות צריכה לדעת. קלאודיו ידע שיש בונקר מתחת לוילה אבל לא סיפרנו לקיארה על זה. במהלך הצילומים אמרנו לה “תסתכלי על הקיר הזה, תבחני אותו טוב יש שם משהו שצריך למצוא”. היא מצאה לבסוף את הבונקר בעצמה בסצינה בה צילמו אותה מוצאת את הבונקר. היחסים שלי עם השחקנים הם תמיד מאד עמוקים לא הפסקנו להפגש גם אחרי הצילומים. גם כשזה נקטע על ידי הקורונה. דברתי עם סוומי באופן קבוע על הסרט.
ש: איך עבדת על הקול ועל המוסיקה בסרט. לעיתים הקולות נחלשים מאחורי המוסיקה, תחושה שאתה רוצה שנחלוק את התחושות והרגשות של קיארה.
ת: בדיוק כך המוסיקה בסרט נועדה להאיר את הדמות של קיארה, מוסיקת הפופ מחברת אותנו למה שנערות בגילה של קיארה שומעות בעיר הזו, בעצם בכל העולם. יש הרבה מוסיקת ראפ איטלקית וזה מה שסוומי והחברים שלה מאזינים לו ביום יום שלהם. בפסקול רצינו לאפשר לקהל לחדור לחייה הפנימיים של קיארה. מה שמתרחש בראשה. עם בן צייטלין ודן רומר שהלחינו את המוסיקה, חיפשנו מוסיקה שלא תהיה פומפוזית מלאת פאתוס. שעושה מניפולציה על הצופים.
ש: בסרט שלך הפשעים של המאפיה והאלימות הם תמיד מחוץ לפריים.
ת: חייתי 10 שנים בעיר הזו, עם כל מי שאני מדבר ומעלה את העניין, מיד הוא מדבר איתי על המאפיה, כאילו שיש יריות ברחובות כל הזמן. אבל זה לא קורה, מעולם לא ראיתי אלימות קיצונית המקושרת למאפיה בעיר הזו. עבורי הסרט הא יותר על משפחה מאשר על מאפיה. נכון שההיבטים של המאפיה מאפיינים כל אספקט של החיים בעיר הזו אבל זה לא כל כך דומיננטי כמו שאנשים נוטים לחשוב. כשאני רואה סרטים על מאפיה בהם אנשים נוסעים במכוניות ספורט עם כלי נשק בכיסים האחוריים שלהם זה לא מתחבר למה שאני חוויתי בשנים שלי בעיר הזו.
ש: אתה יכול להסביר על החוק שמופיע בסרט?
ת: קראתי מאמר ארוך על החוק הזה ה”נרנגתה”, המאפיה של קלאבריה נחשבת למאפיה בלתי חדירה משום שבניגוד למאפיה הסיצילאנית, הקאמורה הנאפוליטנית והמאפיה האמריקאית, היא מבוססת בעיקר על קשרי דם ומשפחה במובן הכי קפדני של המילה. בלתי אפשרי להצטרף לחבורה אם אין לך קשר דם עם אנשיה. לכן כמעט ואין בגידות ועריקות במאפיה הזו. כי איש אינו מפנה את הגב למשפחה. כדי לשבור את המעגל הזה המדינה ורשויות הרווחה בקלבריה החליטו להוציא את הילדים מחסות הוריהם עד שהם יגיעו לגיל 18, מתוך רצון לתת להם סיכוי. עכשיו מצד אחד אני מבין את ההגיון מאחורי החוק הזה. ואני מבין למה הוא יכול להיות יעיל. ויחד עם זאת תמיד הייתי מאד סקפטי בקשר לגישה הזו. מבחינה רגשית. כיון שגרתי שם אני יכול לראות את האפקט הרגשי שעובר על ילדה בת 10 כתוצאה מן השינוי בחייה כשהיא רואה את אביה נאסר לתקופה ארוכה וכשהיא מתחילה להבין מה המשמעות של זה עבור משפחתה. גם הייתי בקשר עם אנשים שהיו חלק מן התוכנית הזו ושני הדברים הללו עיצבו את נקודת המבט של הסרט הזה. ידעתי שהדרך הטובה לדבר על הספקות שלי ועל הסקפטיות שלי היא דרך העיניים של נערה צעירה. למאפיה יש מבנה מאד פטריארכלי כשאבות מעבירים את הכח שלהם לבניהם ולאחיינים שלהם וכיוצא בזה. ולעשות את הסרט מנקודת המבט של נערה אפשר לנו לברוח מן המחשבות המקובלות שיש לאנשים על משפחות מאפיה, ולספר סיפור על משפחה ולא רק משפחת מאפיה. פשוט משפחה.
הבמאי ג’ונאס קארפיניאנו
גדל בין רומא לניו יורק, לאחר שני סרטים קצרים שזכו בפרסים האחד בפסטיבל ונציה והשני בפסטיבל קאן הוא ביים את סרטו הראשון “מדיטרניאה” שנבחר להשתתף בשבוע הביקורת בפסטיבל קאן 2015. סרטו השני הוצג בבכורה בשבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן כמו גם הסרט קיארה הנועל את הטרילוגיה שלו.
בן צייטלין, השותף לכתיבת המוסיקה, הוא גם יוצרם של הסרטים “חיות הים הדרומי” ו”וונדי”.