עונת התערוכות החדשה במוזיאון פתח תקווה לאמנות מציגה שמונה תערוכות חדשות:
האמנים ציבי גבע, מריה סאלח מחאמיד ונעה יקותיאלי יצרו סביבת עבודות משותפת העוסקת במציאות של אלימות וחוסר יציבות. בתערוכתם הזוגית של נועה גרוס ואורי נועם יוצג מיצב וידיאו, העוסק באופק כפעולת אמנות במרחב. איילה לנדאו תציג תערוכת יחיד צבעונית ופרועה; והאמן הוותיק מרדכי מורה יציג מבחר עבודות מיצירתו לאורך השנים, בעיקר בתחריט, המאירות את המצב האנושי בעולמות קרנבליים, אלגוריים ופנטסטיים. בתערוכת יחיד מקיפה של האמן גרי גולדשטיין יוצגו שמונים עבודות חדשות בטכניקה קולאז’יסטית של מחיקה והדבקה; שי זילברמן, בדיאלוג עם אמנית הדאדא הגרמנייה האנה הוך, יציג עבודות קולאז’ חדשות; והאמנים רפאלה קריספינו (איטליה) והנס דמולנארה (בלגיה) יציגו עבודות שנוצרו בשיתוף פעולה מיוחד עם תזמורת המוזיאון, ועיקרן דימויים שנוצרו כמחוות מוזיקליות בין האמנים ונגני התזמורת.
אוצרת: דניאל צדקה-כהן
בתערוכתה “בצק-בוץ”, איילה לנדאו בונה מציאות חלופית, מרחב שיש בו אלמנטים מן החוץ ומן הפנים, ערבול של זמנים והכלאות של חשקים ואיסורים. מציאות זו נשמעת לקוד חזותי קדמוני המהדהד חללי תפילה בתווך בין קודש לחול, והיא זרועה חפצי מעבר המתווכים בין העולם הגשמי לעולמות הפנטזיה. בתפקיד השמאנית, האמנית מארגנת מחדש חפצים שהותקו מחיי היומיום, עוטה עליהם הילה של חד-פעמיות ורותמת אותם ליציאה אל עולמות אחרים. בחלל התערוכה מפוזרים גושים אמורפיים דמויי גידולים בתדרים שונים של חומר – התפשטות, התפרצות, היטמעות – הממחישים יחסים מתוחים בין המופשט לבין כל התָחום והמוגדר, במבנה ובצורה. בדומה לחוויה חוץ-גופית, היציאה מן הגבולות הפיזיים מתחילה בגוף, חוֹצה אל הסביבה הביתית, ולבסוף יוצאת החוּצה אל הנוף. טריטוריות אלה ערוכות לכניסה ויציאה לולאתית, כבתי גידול על-מציאותיים.
מריה סאלח מחאמיד, נעה יקותיאלי, ציבי גבע: לשון אחרת
אוצרת: אירנה גורדון
מריה סאלח מחאמיד, נעה יקותיאלי וציבי גבע מקיימים ביניהם בשנים האחרונות רב-שיח אמנותי, שהבשיל לפרויקט משותף המגיב למציאות המסוכסכת בישראל. מערך העבודות של השלושה – המשתייכים לדורות, מגדרים וקהילות שונות – מוצב בחלל משותף אחד במוזיאון ומשלב רישום וציור עם חומרים מצויים גולמיים כמו בטון וגומי, הקשורים למבני הגנה והישרדות. בפעולה אמנותית דחופה, כצו השעה, הצבעוניות נשאבת אל השחור תוך התנגדות עקרונית לכל המיוצג בו, והדימויים נעים סביב הדמות האנושית, מאבק הקיום, מצבים של פירוק והרס והיחסים הפרומים בין מרחב הפְּנים האישי למרחב חוץ הציבורי. בימים אלה מציגים השלושה במקביל גם תערוכה משותפת במוזיאון MAXII ברומא.
מריה סאלח מחאמיד – בת לאם נוצרייה מאוקראינה ולאב ערבי-מוסלמי – עוסקת בזהוּת ופליטוּת, אמהוּת וגזענות ומתמידה לצייר בפחם, המזהה את עיר הולדתה אום אל-פחם, “אֵם הפחם”. בתערוכה היא פורשׂת את סיפורה האישי כאשה, כאֵם וכאמנית ואת הסיפור הקולקטיבי של החיים בארץ על רקע המאבק הישראלי-פלסטיני, האלימות והפשע בחברה הערבית והיהודית והמלחמה באוקראינה, בנוכחות אֶפּית של מגילות המתווספות זו לזו. בעבודה האם זה בטבענו? מתעבה האפוס ברובד נוסף. יצירתו של ציבי גבע – שנולד וגדל בקיבוץ עין-שמר – מתייחסת להיבטים תרבותיים של נוף המקום המסוכסך ומעניקה להם ביטויים פיסוליים, מושגיים וחומריים. בסדרת עבודות מהשנה האחרונה המוצגת בחלקה בתערוכה, נראות דמויות אנושיות-היברידיות, המתפרקות ומשתנות בלי הפסקה ומתעמתות עם עצם קיומן החומרי על מצע של גומי שחור. נעה יקותיאלי – בת לאם יפנית ולאב ישראלי-אמריקאי, הפועלת בניו-יורק יוצרת דגמים החוקרים את התבניות החברתיות-פוליטיות של מלחמות, קונפליקטים ומנגנוני הכחשה. בתערוכה היא מעמידה מיצב תלוי-מקום, שבמרכזו רצפת בטון סדוקה, בקירו המרכזי חיתוך נייר של חלון ענק שמראות הרס נשקפים דרכו, ושטיח-הרס ממגזרת נייר התלוי על מתקן כביסה נייד.
רפאלה קריספינו, הנס דמולנארה: שכן לא משלים
אוצרת: טל בכלר
באמצעות התזמורת שהוקמה במוזיאון פתח-תקווה לאמנות, המוזיאון מעודד אינטראקציות חדשניות בין תחומי המוזיקה הקלאסית והאמנות החזותית, שלעתים רחוקות מוצגים על אותה במה. “שכן לא משלים” היא התערוכה הראשונה המציגה עבודות שנוצרו בפעולה משותפת של נגני התזמורת והאמנים.
שכן לא משלים הוא מונח תיאורטי במוזיקה קלאסית, המתייחס לצליל שלא תמיד נרשם בתווים אך נוכחותו המרומזת מושלמת מתוך ההקשר של המשפט המוזיקלי השלם ופותחת מקום לאִלתוּר. האמנים רפאלה קריספינו והנס דמולנארה, בשיתוף עם יוזמת הפרויקט נירית נלסון והאוצרת טל בכלר, מצאו בעיקרון המוזיקלי מצע לעשייה אמנותית משותפת, המתמקדת בפער בין הנעדר לנוכח ובין החזותי לנשמע – פער המפעיל את הדמיון ומְזמן ריבוי של פרשנויות ונקודות חיבור. בדומה לשכנים מאחורי הקיר, שאינם נראים אך מעשיהם נשמעים ונוכחותם מורגשת, יזמו האמנים דיאלוג עם חברי התזמורת ותקשרו איתם בעקיפין, באמצעות שליחה במייל של קבצי סאונד והצעות לפעולה. נגני התזמורת המנצחת מיכל אורן הגיבו במחוות פרפורמטיביות ומוזיקליות. בתערוכה תוצג גם סדרת כיסאות-פסלים שיצרו סטודנטים לאמנות בבצלאל, בתגובה פרשנית לסדרת כיסאות שיצר דמולנארה בעקבות שיחה עם נגני התזמורת.
אוצרת: סיגל קהת קרינסקי
התערוכה נוצרה במיוחד לגלריית האוסף הממוקמת מול היכל ההנצחה בבית יד לבנים, שהוא כיום חלק ממוזיאון פתח-תקווה לאמנות. זהו בית יד לבנים הראשון שנוסד בארץ, ב-1953, ושימש מודל לחללי זיכרון שהוקמו אחריו ברחבי המדינה. מראשיתו יועד בית ההנצחה לתפקד כמרכז תרבות חברתי-קהילתי, חי ופעיל. בהקמתו לקחו חלק אדריכלים ואמנים, וכן משפחות הנופלים שרכשו ותרמו יצירות. חברי הקהילה, מצדם, פקדו את המקום בימי חול וזיכרון לטקסים, תערוכות וחוגי יצירה.
ענבל הופמן תוהה על משמעות ההנצחה במציאות העכשווית, מנקודת מבט של מי שחיי היומיום בבית ילדותה נצבעו בצבעי האובדן והשכול (דודה, אחי-אמה, נפל בשירותו הצבאי). את המוסד הטיפולוגי “בית יד לבנים” היא ממירה בדימוי מבדר למראית עין, שצורתו טירה מתנפחת – יציר כלאיים של בתי יד לבנים בבאר-שבע, בנתניה ובפתח-תקווה. המבנה-פסל הזה מוצב במרכז הגלריה כמִתקן מִשחקים, שיבוש פתייני המאפשר להופמן להעלות שאלות על אופיו ותפקידו הקהילתי של בית ההנצחה; על השתנותם של אתוסים והחלופות המוצעות במקומם; ועל הזיכרון, הפרטי והקולקטיבי במפגשיו עם מופעי הזיכרון השונים; ועל תפקידה של האמנות בהבניית הזיכרון, בשימורו ובבחינתו המחודשת.
אוצרים: רעות פרסטר, דוד פרנקל
בתערוכת היחיד של גרי גולדשטיין מוצגות חמש סדרות ציור חדשות, בשפה סיפורית הנראית נאיבית ועולצת במבט ראשון אך אל תוכה מתגנבות איכויות של חרדה, שיבוש ודפורמציה. אוצר המילים החזותי של גולדשטיין, שהושפע בילדותו מהתרבות הפופולרית האמריקאית, שואב מחוברות קומיקס ופרסומות, כרזות קולנוע וקטלוגים מסחריים. ציוריו מתאפיינים בגרפיוּת ישירה וקליטה המתייחסת לאיורי הקומיקס השטוחים והמהירים, אך בעוד ציורי הקומיקס מצטרפים ליצירת סיפור רציף ולכיד– אצל גולדשטיין הדימויים מופקעים מהקשרם המקורי ומרחפים בחלל תודעתי, רגשי ותחושתי.
עשייתו של גולדשטיין, שעובד ללא הרף ויוצר סדרות אינטנסיביות, מתאפיינת בחזרתיות קדחתנית, שאינה מרפה לפני שהושגה שליטה על מלוא שטח הנייר. גודש הפרטים עולה על גדותיו ומזמין את הצופה פנימה, להשתקע בתוך הריבוי המסחרר. בסדרות ציורי מלחמה וכריכות ספרים מבליחים איברים כרותים וסצנות מצמררות של מוראות קרב לצד דמויות נזילות-מגדר; דמות אחת פוזלת או רק מתאמצת לנדב חיוך ייצוגי; ודמות גבר בוהה למרחקים במבט חלול. יער של פָּנים ניבטות אלינו מתוך זמנים ומקומות רחוקים, הנושאים זרוּת של מהגרים ומלֻווים בשברי טקסטים רב-לשוניים. בסדרה חפצים, שבה נעשה שימוש בחפצים מצויים כמו בקבוקוני טיפקס או יציקות שיניים, כיסה גולדשטיין את החפצים בלבן ואז צייר עליהם מחדש בשפה רזה ודקורטיבית, המתובלת בהומור שחור. בסדרה אטלס 3, רשתות וגרידים בנוסח פופ-ארטי מאזכרות טכניקות של דפוס תעשייתי. מבנים סבוכים מצטרפים אלה לאלה ועוטפים עד מחנק את הדמות הראשית, הנתונה בסד הרמטי. במקום המפה הגיאוגרפית שהתיימרה לאמת אובייקטיבית, כל ציור מציע מיפוי של עולם מקוטע, צפוף ורודפני, כמו פאזל מרובה חלקים שיד נעלמה ערבלה ואז ארגנה מחדש בחיפזון.
בשנים האחרונות הצטמצמה הפרקטיקה של גולדשטיין לציור על שולחן האוכל בביתו. הוא מצייר על ניירות בפורמטים צנועים, בכלים פשוטים כגון עפרונות, טושים או עטים כדוריים, ומסתפק בפאלטת צבעים גולמית. חלק משמעותי ביצירתו מתבסס על פירוק ספרים ישנים, שבהם הוא משתמש כמצע מן-המוכן שצולק בשיני הזמן. על הניירות המשומשים הוא נוקט טכניקה קולאז’יסטית של מחיקה והדבקה, הסתרה וציור מחדש, מרביתו קווי ופיגורטיבי. התוצר הרב-שכבתי מסגיר את הרבדים הקדומים שאליהם מתייחס הדימוי החדש.
שי זילברמן, האנה הוך: מיניאטורות
אוצרת: אירנה גורדון
אמנית הדאדא הגרמנייה האנה הוך היתה בין מְפתחי טכניקת הפוטומונטאז’, המתבססת על יצירת דימויים חדשים מתוך דימויים קיימים, שנלקחו מכתבי-עת, עיתונים ופרסומי דפוס אחרים, כאשר החיבור נעשה – כמו בקולאז’ – באמצעות גזירה, הדבקה ומניפולציה. העבודות המזוהות עם הוך, שנוצרו בברלין בשנות ה-20, התאפיינו בביקורת פוליטית אנטי-בורגנית ומגדרית, שכללה עיסוק סוריאליסטי-הומוריסטי בגוף ובמקומה של האשה בחברה הגרמנית של התקופה. שי זילברמן עוסק לאורך שנים בטכניקות הקולאז’ המודרניסטי, הפוטומונטאז’ הדאדאיסטי וההדפס, המשמשות אותו בפועלו האמנותי כארכיאולוג וחוקר של התרבות העכשווית.
בתערוכה מוצג אלבום חיתוכי לינוליאום (מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים) שיצרה הוך בשלב מוקדם בחייה וההדפסים שבו מייצגים פן אחר ביצירתה: קומפוזיציות המתחילות בפיגורטיבי ומגיעות למופשט; מיניאטורות אורנמנטליות ואקספרסיביות הלוכדות הרמוניות צורניות של נוף. לצד האלבום מציג זילברמן סדרת עבודות חדשה שיצר בתגובה לחיתוכי הלינוליאום של הוך. עבודותיו – חלקן קומפוזיציות מופשטות משכבות נייר צבעוניות – מהדהדות רקמות ואריגים מודרניים, שדימוי מבצבץ מתוכם מדי פעם. בחלקן האחר אלה קומפוזיציות פיגורטיביות מונוכרומטיות, שבהן האנושי, החייתי והצמחי משורגים אלה באלה.
נועה גרוס ואורי נועם: 4 ימים, וקו אופק 1
אוצרת: אירנה גורדון
נועה גרוס ואורי נועם עובדים בשיתוף פעולה מ-2016, ויוצרים עבודות תלויות-מקום הקשורות באופן מהותי לסביבה. תערוכתם הזוגית עוסקת בקו האופק החוצה את המבט בין הים לשמים, בעודו אוסף אליו את המתבונן ומסמן את מיקומו היחסי במרחב. קו דמיוני זה של מפגש בין שמים ואדמה או ים מכתיב את הפרספקטיבה האנושית; לפנינו אשליה אופטית המנכיחה את הסופי והאינסופי ומגלמת מושגים של תקווה וכמיהה, חירות והתגלות. בעבודתם הנוכחית מופנה המבט הצופה אל קווי אופק חדשים הנוצרים באמצעים ידניים. גרוס ונועם גורמים לשמש לשקוע בכנרת, בים המלח ובים סוף, שבהם השמים אינם פוגשים במים, כדי “ליצור תופעות טבע שאינן קיימות במציאות אך נראות הגיוניות”.
גרוס ונועם מפלרטטים עם המדע מתוך הבנה אינטואיטיבית של היבטים פיזיקליים, תוך שמירה על איזון עדין בין היקסמות מיְפי העולם וטבעו לבין הכרה במרכיביו המלאכותיים, מעשה ידי אדם. הטבע אינו מתפקד כרקע אלא כשותף מלא ביצירתם, שיש בה מן השעשוע והביקורת על תכליתה של האמנות בעולמנו. בתמימות החבוקה ברצינות תהומית, נוצר מראה פנורמי-קולנועי בתנועה, שפרטיו נראים נכונים אך היחסים ביניהם אינם מציאותיים.
אוצרת: אירנה גורדון
בתערוכה “עולם כמעט שפוי” מוצגות עבודות של האמן מרדכי מורה משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד היום. העבודות מן התקופות השונות מדגימות את ההתפתחות של שפתו הייחודית, המבוססת על תולדות האמנות המערבית בשילוב עם סמליות ספרותית (מספרי החיות של ימי-הביניים ועד אליס בארץ הפלאות) ואיקונוגרפיה דתית, יהודית ונוצרית.
בעבודתו העכשווית ממשיך מורה את יצירתם הציורית והגרפית של אמנים כאלברכט דירר, מתיאס גרונוואלד, פיטר ברויגל, הירונימוס בוש, פרנסיסקו גויא ואודילון רדון, ומתבונן באלימות, בסבל ובאבסורד שסביבו. בעבודות מופיעות חיות – קרנף, פיל, ארנבת, איל, ינשוף, ביזון – המייצגות את בני האדם, תכונותיהם ומצבם הקיומי. הן רדופות, ובה-בעת הן אלה שמובילות את האנשים הסבורים כי עמדת השליטה נתונה להם. אין אלה משלים שבהן החיות מסמלות טיפוסים אנושיים שונים, אלא מִחברים ציוריים, הכלאות בין אדם וחיה. החיה עצמה היא שסובלת, נרדפת או שלווה, היא שמתבוננת על העולם ויוצאת לחיפוש רוחני – ואילו האדם הוא חיה, יציר כלאיים של אדם וציפור. החיות ובני האדם של מורה מוצבות בסיטואציות סוריאליסטיות-קרקסיות, שבהן הכל אפשרי, מתהפך ומוקצן.
פתיחה חגיגית: יום חמישי, 1.6.2023 בשעה 19:30
נעילה: 14.10.2023
ב’, ד’, ו, שבת, 14:00-10:00 / ה’ 20:00-16:00