הצמה: סיפורן של שלוש נשים השופע אנושיות, סולדיריות ותקווה

הצמה, סרטה של לטישיה קולומבני, The Braid (La Tresse) – Laetitia Colombani

שלוש נשים, שלושה סיפורי חיים בשלוש יבשות והצמה שקושרת ביניהן:

סמיטה, חיה בהודו וחולמת לראות את בתה רוכשת השכלה ונחלצת מחיים אומללים.

ג׳וליה, עובדת בבית המלאכה של אביה בסיציליה. כשהוא נפגע בתאונה, היא מגלה שהעסק המשפחתי על סף פשיטת רגל.

שרה, עורכת דין מפורסמת בקנדה, צפויה להתקדם לניהול המשרד, אך לחיים תוכניות משלהם.

סמיטה, ג׳וליה ושרה, הקשורות בלי דעת, מתקוממות נגד גורלן ומחליטות להיאבק.
סיפורן השופע אנושיות, הוא צמה קלועה של סולידריות ותקווה.

טריילר:

https://youtu.be/bb25SaIQ9Cs?si=BBbwxvb4vu1EirSr

צוות היוצרים :
במאית: לטישיה קולומבני
תסריט: לטישיה קולומבני בשיתוף שרה קמינסקי
צילום: רולן פלנט
מוסיקה מקורית: לודוביקו אינאודי
שחקניות:
שרה: קים רייבר
ג’וליה: פוטיני פלוסו
סמיטה: מיה מלצר
צרפת, קנדה, איטליה, בלגיה
הינדית, איטלקית, אנגלית. בתרגום לעברית ולאנגלית. 121 דקות.
הפצה בישראל סרטי נחשון בשיתוף רד קייפ.
החל מ- 14 בנובמבר, בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ

שיחה עם הבמאית והסופרת לטישיה קולומבני:

ש: מבנה הספר מאד קולנועי, כל פרק מסתיים בגילוי, כמו סיום של פרק בסדרה או קטע קולנועי. האם חשבת על עיבוד קולנועי כבר מהתחלה?
ת: באופן מפתיע לא. רציתי לכתוב את הסיפור הזה כספר כשהייתי תסריטאית ובמאית, כי חשבתי שיהיה מורכב מדי לספר אותו בצורה קולנועית. הייתי מודעת לכך שלצלם סרט בשלוש יבשות ובשלוש שפות יהיה עניין די יקר כלכלית. רציתי לנסות את כוחי בדבר חדש, בסגנון חדש אחרי 15 שנה של כתיבת תסריטים, לכתוב משהו שיבטיח לי חופש מוחלט. סופר לא שואל את עצמו שאלות כמו כמה יעלה לצלם את הסצנה הזו או עד כמה יהיה קשה לשכנע מפיקים ומממנים וסוכנים והחופש הזה נתן לי כנפיים.

ש: האם חקרת על כת ה “טמאים ” שניתן לקרוא לה גם השקופים?
ת: זו כת מנודה של מיליוני בני אדם הנמצאים מחוץ לחברה. קראתי הרבה על הודו, מדינה שמושכת אותי ומפעימה אותי . אני נוסעת להודו כמעט כל שנה, לא פעם עברתי על פני כפרים של “טמאים”, ושוחחתי עם חברי הקהילה, ובמיוחד נשים צעירות. אנשים שלא ניתן להם קול, שקופים לגמרי ומורחקים מהחברה. מנודים וללא כל אפשרות להשתחרר מן הכת שלהם. הכת מצוינת במסמכי הזיהוי, כך שמדובר בהפרדה וגזענות ממוסדת בקנה מידה כ ה גדול, שאינו קיים באף מקום אחר בעולם. לצערי, החברה ההודית לא מתקדמת בסוגיה זו . ראיתי לאחרונה דיווח על ספרית שאמרה שהיא מעדיפה למות מאשר לאפשר לבת כת ה”טמאים” להיכנס לסלון התסרוקות שלה, כיוון שזה יכתים את כבוד משפחתה. זה מראה עד כמה המסורת הנוראה הזו חיה.

ש: איך נעשה העיבוד?
ת: לעבד משמעותו לבחור. היות וגם הספר וגם התסריט הם פרי עטי , הרגשתי די נינוחה. ידעתי מה חשוב לי לספר וזה הוביל אותי בבחירות שלי . שרה קמינסקי, שותפתי לכתיבה, אפשרה לי בחינה נוספת בעין חיצונית .
הייתי צריכה את הפרספקטיבה הזו כדי לבחון את הבחירות שלי ולעיתים לסטות מן הספר. עיבינו את החלק האיטלקי שהיה בעל נפח קטן יותר בספר, על מנת לחזק את מערכות היחסים בין ג’וליה לקאמל ובין ג’וליה לאמה ואחיותיה.

ש: האם היה קשה להרים את הפרויקט הזה?
ת: לאחר שהספר יצא לאור לא ציפיתי לקבלת פנים כזו ושמפיקים יציעו לי לעבד אותו. 15 מפיקים פנו אלי. אני בטוחה שאם הייתי כותבת אותו כתסריט היו אומרים לי שהפרויקט הזה מורכב מדי עבורי. המפיקים שלבסוף עשו את זה היו אמיצים מאד והצליחו לגייס כסף גם במהלך מגפת הקורונה.

ש: אפשר להגדיר את ה כתיבה כאנגלוסקסית, דוגמת אדית וורטון ווירג’יניה וולף?
ת: וירג’יניה וולף היא הסופרת האהובה עלי . הספר ‘השעות‘ של מייקל קאנינגהם בו היא אחת הגיבורות, הוא הספר המונח ליד מיטתי. הסרט שביים על פיו סטיבן דלדרי הוא דוגמא מצוינת לעיבוד נכון ומעורר השראה מבחינתי. הכל בו מדויק, השחקניות, המוסיקה והבימוי . כך גם הסרט “בבל” של איניאריטו . בזמן כתיבת הספר הייתי בכיתת אמן של התסריטאי שלו.

ש: איך בחרת את צוות השחקנים?
ת: היה לי חשוב לצלם בשלוש השפות ובשלוש הארצות המופיעות בספר, לא היה מקום להתפשרות. אז שכרנו מלהקים בכל מדינה ומלהק צרפתי עשה את כל התיאומים שהתקיימו במקביל. לתפקיד של סמיטה לא רציתי שחקנית בוליווד אלא שחקנית כהת עור כמו בני כת ה”טמאים”. עור כהה הוא עדין סמל חברתי בהודו. מיה באה מן התיאטרון ושיחקה בסרט קצר שזכה בפרס הבאפטא. היא עשתה אודישן ומצאתי שהיא נפלאה. לתפקיד הילדה רציתי בת כתה “טמאים” ולא בהכרח ילדה עם ניסיון משחק.
המלהק ההודי ביקר במקלטים לילדים בליבן של אוכלוסיות מוחלשות. הוא ראה למעלה ממאה ילדים עד שמצא את הילדה שחיפשנו . סג’דה הייתה רעבה וראשה רחש כינים.
כשפגשתי אותה התרשמתי מהאינטליגנציה שלה ומנוכחותה על המסך. כמו דמותה בסרט, גם היא לא ידעה קרוא וכתוב ומעולם לא ביקרה בבית ספר מציאות ובדיה התאחדו. התברר שהיא מאד מוכשרת. בסוף הצילומים היא נכנסה לבית שמטפל בילדי רחוב והגשמה את החלום שלה ללמוד קרוא וכתוב. היא מעולם לא הייתה בקולנוע ובפעם הראשונה בה ראתה סרט בקולנוע, גילתה עצמה על המסך הגדול בהקרנה שארגנו לצוות ההודי . זה היה רגע בעל עוצמה לכולנו.
באשר לג’וליה, המלהק הראה לנו הרבה שחקניות צעירות אבל כשראיתי את פוטיני היה לי הבזק, חשתי שהיא בדיוק הדבר שאני מחפשת. יפיפייה שאינה מודעת לעצמה, בעלת חושניות טבעית ועומק רב. היא זוהרת ונינוחה מול המצלמה הן בסצנות מלאות רגש והן בסצנות רגועות יותר.
לתפקיד קאמל חיפשנו שחקן עם שורשים הודיים והתקשי נו למצוא אותו באיטליה. לבסוף לי הקנו את אבי נאש, שהוא אמריקאי החי בלונדון, שיחק בכמה סדרות, הוא בא מלימודי שייקספיר, ובעל נוכחות מאד חזקה.
לתפקיד שרה, סוכן אמריקאי הציע שניפגש עם קים רייבר. הכרתי את העבודה שלה באנטומיה של גריי ו – 24 שעות ו היא תאמה לדמות שראיתי בעיני רוחי כשכתבתי את הספר. הפגישה בינינו הייתה נהדרת. היא לגמרי הבינה את הדמות הקרועה בין הקריירה שלה לחיים הפרטיים. יש לה שני בנים והיא צילמה הרבה בעודה מגדלת את ילדיה. היא שחקנית מאד מנוסה ואישה מאד נעימה. יש הרואים את דמותה בספר כלא נעימה, בשל היותה בעלת אמביציה. החברה מאלצת נשים כאלו לחבוש מסכה המכסה על כאב. רציתי שחקנית שיכולה לשדר אנושיות ורכות, שנתאהב בה מיד ולקים היה את כל החבילה.

ש: איך התכוננת לצילומים בשלוש יבשות ומה הייתה הגישה שלך?
ת: בעקבות סגרים חוזרים ונשנים נדחו הצילומים מדי פעם. התחלנו בהודו עברנו לקנדה ומשם לאיטליה, חצי שנה של ספרינט ומרתון בו זמנית. כשצילמנו בארץ אחת התכוננו לצילומים בארץ שנייה. בשל אזורי הזמן השונים נדרשנו לעיתים להשכים קום לפגישות זום. זה היה מאד אינטנסיבי, הרגשתי כאילו אני מצלמת שלושה סרטים בו
זמנית.
צילמנו בהודו חודשיים ואז מצאנו את עצמנו מצלמים בקנדה בה הטמפרטורה נמוכה ב – 35 מעלות, סגנון עבודה אמריקאי. סט אחר, צוות אחר, שחקנים אחרים. זה היה תרגיל אינטלקטואלי, רגשי ופיזי. לבסוף מצאנו את עצמנו בדרום איטליה נאלצים לעשות תרגילים בשפות. למעשה, למדתי איטלקית כדי שאוכל להבין את הטכנאים, למדתי המון ונהניתי מאד. הסרט הקודם שלי היה ב – 2008 וגיליתי שהתקדמתי מאד עם הזמן.

ש: איך אפיינת את שלושת העולמות בסרט?
ת: עבדתי עם הצלם, בחרנו זוויו ת ועדשות. בהודו למשל, השתמשנו במצלמת כתף, כיון שהיינו צריכים להיות חופשיים, להיות קרובים לשחקניות, לאלתר רגעים ולהתמודד עם כל מיני “תאונות” שרציתי לצלם. עבדנו רק עם אור טבעי, לא הייתה תאורה מלאכותית בכלל. הצלם רולן פלנט תכנן את לוח הצילומים לפי המיקום של השמש כשהוא נעזר באפליקציה בטלפון שלו, זה אפשר לנו להיות מאד מהירים עם ההכנה של הסט. לצילומים בקנדה השתמשנו בכל מיני סוגים של מצלמות ומצבים, זהו חלק קר יותר שבא לידי ביטוי גם בתפאורה ובתלבושות. חברת עורכי הדין היא סביבה קרה, מנומסת, מרוח קת הפועלת על פי כללים. באיטליה, ג’וליה כל הזמן בתנועה ורציתי שהמצלמה תיתן לה חופש והרבה מקום לים התיכון, לצבעים, לבגדים, הרבה ירוק וכחול של ים.

ש: ומה רצית במוסיקה?
ת: אני מאד אוהבת את העבודה של לודוביק ואינאו די והמוס יקה שלו מלווה אותי כשאני כותבת. היות ואת אחת הסצנות בספר “מצאתי” תוך כדי האזנה למוסיקה שלו, חשבתי עליו מיד כשעלה הרעיון לעבד את הספר לסרט. הוא מופיע בקונצרטים מסביב לעולם וממעט לכתוב לקולנוע, הוא לא אוהב לעבוד בלחץ הזמנים הכרוך בכתיבת פסקול לסרט. שלחתי לו מכתב בצירוף הספר מתורגם לאיטלקית וכתבתי לו ש אני מקווה שהדימויים שלי יהיו מקור השראה למוסיקה שלו כמו שהיא היוותה מקור השראה גדול לכמה סצנות בספר. לאחר חצי שנה קיבלתי ממנו אי מייל “למה לא, אהבתי את הספר שלך”.
לודוביקו מגיע מרקע מאד ספרותי. אביו הוא בעל הוצאת ספרים המפרסמת את ספרי הסופר הגדול צ’זרה פאזה, אותו ציטטתי בספרי . בפגישתנו, ביקש לראות דימויים מן הסרט. הראיתי לו צילומים מהודו הוא נתן את הסכמתו.

לטישיה קולומבני
במאית, שחקנית, תסריטאית וסופרת צרפתייה.
ספרה ״הצמה״ הפך רב מכר מיד עם צאתו לאור ותורגם ל־27 שפות, ביניהן עברית ויצא בארץ ב הוצאת כנרת זמורה. לרגל יציאת הסרט תצא מהדורה חדשה של הספר עם פוסטר הסרט על הכריכה. לאחרונה יצא בחנויות הספרים ספרה “העפיפון”, גם הוא בהוצאת כנרת זמורה. סרטה הראשון כבמאית, “אוהבת, לא אוהב” בכיכובה של אודרי טאטו, הוקרן בהצלחה גם בארץ. לפני כשנתיים הופיעה בתפקיד הפסיכולוגית בסרטו של איבן אטאל “האשמה”.