תיאטרון הקאמרי מציג את "הלווייתן" – מחזה מאת סמיואל ד. האנטר, בבימויו הרגיש של עירד רובינשטיין. הצגה אינטימית, כואבת ומטלטלת, החושפת את סיפורו של צ'רלי, מורה לכתיבה באוניברסיטה, אדם במשקל קיצוני, שמסתתר מהעולם ומעצמו בתוך דירה קטנה, עמוסת ספרים.
את שיעוריו הוא מעביר בזום עם מצלמה כבויה, כאילו מנסה להסתתר מהעולם ומהשבר הפנימי שאוכל בו. בולמוסי האכילה שמהם הוא סובל הם הרבה מעבר לדחף פיזי, הם רגשות שפורצים ממנו ללא שליטה: כאב, בדידות, אשמה וגעגוע. אבל לא פחות מהמשקל שעל גופו, הוא נושא משקל רגשי עצום: האובדן של בן זוגו, הנתק מבתו האחת והיחידה, ותחושת כישלון שמלווה כל נשימה ונשימה.
כשהוא מבין שזמנו קצוב, מתעורר בו רצון אחרון להותיר אחריו משהו מתוקן. במיוחד, לנסות ולבנות מחדש את הגשר השבור בינו לבין בתו אלי, נערה עקשנית, מבריקה ופצועה בנפשה. הקשר שנוצר ביניהם הוא כואב ומטלטל, מלא עוקץ, חוסר סבלנות, אהבה סמויה ורגעי חסד נדירים. צ'רלי מציע לה את כל חסכונותיו, אם רק תסכים לבלות אתו זמן. אלי נענית, אבל בתנאים שלה: היא תגיע, רק אם ישלים במקומה את שיעורי הבית. כך, בתוך הדינמיקה הבלתי-שגרתית הזאת, מתפתח קשר גולמי, אמיתי, כזה שחושף את פצעי שניהם.
ההצגה מתרחשת כולה בדירה קטנה עמוסה לעייפה בספרים, חלל קטן שהופך להיות עולם ומלואו: זירת בדידות מבודדת מהעולם החיצון, שהופכת, לאט לאט, לזירת פיוס שברירי. ברקע, מוקרנת מדי פעם דמותו של לווייתן אדיר השוחה באיטיות במי האוקיינוס, ולעיתים נשמע גם הצליל המהדהד של שירת הלווייתנים, קול עמוק, כמעט פרימיטיבי, שמפלח את השקט. הדימוי הזה הופך למשל עוצמתי על כמיהה ורצון עז להיחלץ מהמים העמוקים של הכאב.
סביב צ'רלי נעות דמויות נוספות שמאירות את חייו באור אחר: ליז, אחות, מטפלת בו במסירות, תומאס, צעיר דתי שמגיע במקרה ומביא עמו תקווה רוחנית, ובתו אלי, שמרחיקה ומתקרבת לסירוגין, בחיפוש נואש אחר אמת.
דביר בנדק בתפקיד צ'רלי מפליא לגלם דמות כמעט סטטית פיזית ובכל זאת מלאה חיים פנימיים. במבט אחד, באנחה חנוקה או בחיוך עייף, הוא מצליח להעביר עולמות של כאב, כמיהה והומור דק. בנדק לא מתאמץ לגלם את גודלו של צ'רלי, הוא חי אותו בנשמה, בנוכחות שממלאת את החלל מבלי להזיז כמעט איבר.
השם "הלווייתן" נטוע לא רק בגופו של הגיבור אלא גם בנפשו: הלווייתן כסמל לעצב הכבד, לגעגועים העמוקים ביותר, לפחדים שאנחנו קוברים מתחת לפני השטח. זהו סיפור על רעב לא לאוכל, אלא לאהבה, להבנה, לחיבוק אחד שירכך את הכאב. הלווייתן האמיתי, זה ששוחה מתחת לפני השטח, הוא הרצון להאמין שעדיין אפשר, ולו לרגע, להיות נאהב בדיוק כפי שאנחנו.
הבימוי הרגיש מאפשר לטקסט הפנימי החזק לנשום. היא מהדהדת דווקא בשקט שלה, בדקויות שבין המילים, בנפילות הקטנות והאמיתיות של הדמויות. העיצוב הפיזי של הדירה העמוסה בספרים מחזק את תחושת הכליאה וההתפוררות הפנימית של צ'רלי.
"הלווייתן" היא הצגה מרגשת המציעה מפגש אמיתי עם כאב, עם חמלה, ועם האפשרות הפשוטה והמרגשת לבקש סליחה. זו הצגה שמזכירה לנו, שגם כשנדמה שהכול אבוד, תמיד יש מקום, ולו קטן, לתקווה.
צוות ושחקנים
- מאת: סמיואל ד.האנטר
- תרגום: אלירן הרוש
- בימוי : עירד רובינשטיין
- תפאורה: סשה ליסיאנסקי
- תלבושות: אורנה סמורגונסקי
- מוזיקה: רועי ירקוני
- תנועה: עמית זמיר
- וידאו: דוד פולונסקי, רועי ניצן
- תאורה: נדב ברנע
- ע' במאי: קרל כץ
- משתתפים: דביר בנדק, שרון כהן רז, רות אסרסאי, עופרי ביטרמן, מיכל עוזיאל
קרדיט צילום: רדי רובינשטיין
טריילר:
השאר תגובה