המרכז לאמנות דיגיטלית חולון מציג: אירוע אמנות רב-תחומי “מי בא אחרינו 3”
uiuiui – קרדיט צילום תומר גילת
המרכז לאמנות דיגיטלית יקיים זו הפעם השלישית אירוע אמנות רב תחומי – “מי בא אחרינו 3” ברוחו ובהשראתו של האמן פורץ הדרך אורי קצנשטיין. באירוע יוצגו כ- 20 מופעי מוזיקה, עבודות פרפורמנס, סאונד, וידאו ומדיומים מעורבים.
במקביל לאירוע תפתח התערוכה “המכון לחסך חושי מרצון” – תערוכת יחיד לחנה אנושיק מנהיימר, זוכת הפרס לאמנות רב-תחומית ע”ש קצנשטיין
האירוע והתערוכה מתקיימים בזכות תרומתם הנדיבה של משפחת דנציגר, רבקה סקר, ומשפחתו של אורי קצנשטיין.
האירוע יתקיים ביום חמישי 21.11.24 החל מ-18:30 ועד חצות.
במרכז לאמנות דיגיטלית, רחוב האמוראים 4 חולון
הכניסה חופשית
בין האמנים המשתתפים:
אהד פישוף // אולה סבוצ׳ק ורם גבאי // uiuiui – אורי זורניצר ואיתי רייטן // אמיר יציב // גיא גולדשטיין // חיה רוקין ברקמן // נועם רותם ודניאל מאיר // סביון ויובל שנהר // עוז מלול // רן סלוין ויוסף משיח // רפי בלבירסקי // שני שבתאי // תנועה ציבורית // ארמון בזמן // שופ אנד ג׳וי – ניצן שפרן ויואל פלד // יוצרי כתב- העת רסן
ניהול אמנותי: אודי אדלמן ושמרית גיל
הפקה: שמרית גיל וליילה רוז ברי
ליווי סאונד: דניאל מאיר
אודות – מי בא אחרינו
ביום חמישי ה 21.11 יתקיים במרכז לאמנות דיגיטלית, זו הפעם השלישית, ערב אמנות רב-תחומית ברוחו ובהשראתו של האמן פורץ הדרך אורי קצנשטיין. קצנשטיין היה אמן רדיקלי אשר עבודתו התאפיינה בחיבורים ייחודיים וחסרי פשרות בין פרפורמנס, סאונד, וידאו ופיסול. היה ידיד המרכז לאמנות דיגיטלית מראשיתו, ייסד בו את רדיו חלאס (https://halas.am) והיה שותף חשוב לפרויקטים רבים. בערב יוצגו 20 מופעי מוזיקה, עבודות פרפורמנס, סאונד, וידאו ומדיומים מעורבים.
אורי קצנשטיין -_קרדיט צילום המרכז לאמנות דיגיטלית
העבודות באירוע עושות שימושים לא קונבנציונליים בכלי נגינה, במכונות ובגוף, ומנכיחות שאלות על הגבול שבין האדם לכלים שהוא יצר, לסביבה האורגנית-סינטטית, ולמקום והזמן בו האמן חי ופועל. כותרת האירוע – “מי בא אחרינו?” מזמינה אמנים וקהל לעסוק באזורי ביניים, בשינוי והתפתחות החיים האנושיים בכלל, באפשרות לדמיין מחוזות חדשים ואזורי ביניים, להתנסות ופריצת גבולות.
האירוע תוכנן להתקיים באוקטובר של השנה שעברה ונדחה בפרוץ המלחמה. עם קביעתו מחדש אנחנו חוזרים לרעיונות המקוריים ושואפים למקמם גם ביחס למציאות המטלטלת מכל עבר. האירוע מתחקה אחר הקשר בין האנושי לתעשייתי ברגע בו האנושות הופכת וירטואלית ומתרחקת מהקשר שהגדיר את היחס בין האדם למכונה במשך מאות ואלפי שנים.
אנחנו חיים ברגע בו מחד מכשירי תקשורת הפכו המשך ישיר לגוף האנושי, ומאידך דמותו של הפועל הפיזי, המשתמש במכונה בתהליכי הייצור, הולכת ונעלמת מהדמיון התרבותי שלנו. רגע בו מכונות ממשיות ווירוטאליות מארגנות את יחסנו לאנשים ולקבוצות אחרות מבלי שנוכל לתפוס את המנגנון בו הן פועלות, על סיבותיו וההיגיון שבו. אנושות ההולכת ומתרחקת מהחיבור היצרני בין גוף האדם למכונה ולאופני הפעולה של המכשירים עצמם.
באירוע, נחזור לדימוי של המפעל, לסדנאות המתכת והמכונות, לכושר האנושי ליצור בעזרתן. בעוד הדימוי העכשווי של התעשיה הולך ומתרוקן מבני אדם כאשר צבר מכונות מחליפות אותו ויוצרות מפעלים ללא אנשים, נחזור לסינתזה היצרנית ולחומריות דרך סאונד תעשייתי, מנגנונים פיזיים ומכאניים ופסי יצור ונעורר את הקשר בין הגוף למכונה, ואת אפשרות השליטה של האדם הבודד במנגנון. האם אנחנו יכולים לבסס הגיון מהחיבור האנושי-מכאני היום? כיצד הצימוד גוף-מכונה מגדיר אותנו כבני אדם? מה צופן העתיד ביחס זה? ומה נשאר מגופי המתכת שאכלסו את חללי הענק בעבר?
בין המופעים באירוע:
Frogman / Mirror / Frogman – אהד פישוף:
גרסה מחודשת, קבוצתית ומורחבת, לפעולה פרפורמטיבית אחת מתוך עבודה זוגית משותפת של אורי קצנשטיין ואהד פישוף, שהועלתה במקור באנגליה ובישראל ב-1997. Frogman / Mirror / Frogman היתה העבודה הבימתית השניה שקצנשטיין ופישוף יצרו במשותף. את העבודה, שבמקור גם בוצעה על ידי קצנשטיין ופישוף, יבצעו בגרסתה החדשה שלושה זוגות של פרפורמרים.
סינגל קופי – נועם רותם ודניאל מאיר:
סינגל קופי הוא מיצג המבוסס על מערכת חוקים המעמידה למבחן את היחסים שבין האמן, היצירה והקהל, תוך שהיא נוגעת בזמן אמת בשאלות טעונות על הערך ועצם קיומה של היצירה.
זהו פס ייצור חד פעמי: מעצבים גרפיים ודפסים עובדים לצד מוזיקאים בחלל שבו הוקמו אולפן הקלטות וסטודיו עיצוב פתוח, המוקפים בקהל. המוזיקאים והמעצבים עובדים במסגרת כללים המחייבים אותם בכל 25 דקות להקליט יצירה מוזיקלית חדשה על טייפ סלילים, לתת לה שם, ולצרוב אותה על קסטה בודדת, שתימסר בתוך עטיפה ייעודית שעוצבה לה, לצופה אקראי בקהל. מיד לאחר מכן מתחילים המוזיקאים והמעצבים בתהליך מחדש, כאשר הם מקליטים למעשה על גבי היצירה הקודמת, וכך מוחקים אותה.
העותק היחיד של היצירה נמסר בשלמותו לצופה על כל זכויותיה, והוא רשאי לעשות בה כרצונו: לשמור, למכור או להשליך אותה לפח. בכך הוא הופך לחלק מן העבודה; הוא נושא אותה עמו והוא האחראי לגורלה. הוא זה שיקבע מעתה מהו הצליל שמשמיע עץ שנופל ביער.
בהשתתפות: גיא שגיא, אוריאל הר טוב, אשגר זמנה
נועם רותם – קרדיט צילום גלעד בר-שלו
תנועה ציבורית – דברים מתמשכים 2023:
שנתיים לאחר שחברי תנועה ציבורית טמנו את מדיהם בחצר המרכז לאמנות דיגיטלית. תבצע הקבוצה חפירות באתר בנוכחות הציבור, בנסיון לחשוף את המדים, לגלות את השפעת האדמה והזמן שעבר עליהם, ולהעריך מחדש את משמעותם.
תנועה ציבורית, דברים מתמשכים – קרדיט צילום דנה יהלומי
UIUIUI- אורי זורניצר ואיתי רייטן:
דואו תופים-סקסופון-סינת-בלונים של אורי זורניצר ואיתי רייטן. מנגנים קומפוזיציות המושפעות מהארדקור פאנק, מוזיקה מאולתרת, מוזיקה קאמרית, ברייקקור ונויז.
uiuiui – קרדיט צילום תומר גילת
חיה רוקין ברקמן – שמלה לשמה :
פעולה סיזיפית של חיבור והפרדה, הצמדה וניתוק. שמלה מכוסה מחברי תיקתוק נצמדת לעצמה לחפצים אחרים ויוצרת מנגנון של הלחמים משתנים. פעולת התיקתוק האופיינית לסגירה ולעיטוף, הופכת למנגנון חשיפה המייצר אסופות וארגון של חפצים וגוף, חיבורים ומשוואות המחוללים מכונה אמהית ביונית. התיקתוק יוצר מקצב לפעולה, והתכלית נשארת שאלה פתוחה.
תעלו אלי לשמוע תקליטים:
האזנה מודרכת באוספי התקליטים הפרטיים של אמני הסאונד רם גבאי ואולה סבוצ׳ק, אל תוך הלילה. אולה ורם יעתיקו את ספריית התקליטים שלהם לאולם ובמהלך הלילה ינגנו back-to-back טראקים נדירים וייחודיים, וישתפו במחשבות והגיגים על הממוכן בעולם האודיו והסאונד.
קווינטט מתזמורת ארמון בזמן – In C :
In C היא יצירתו האייקונית של המלחין טרי ריילי ( Terry Riley ) שנכתבה לפני 60 שנה בדיוק, ב 1964. היצירה בנויה מחמישים ושלוש תבניות מלודיות שמנוגנות ברצף כאשר לכל נגן/ית יש את החופש לבחור כמה פעמים לחזור על כל תבנית לפני שממשיכ/ה הלאה לתבנית הבאה.
סינטיסייזרים: מילטון מיכאלי, מתן דסקל | כלי הקשה: חגי פרשטמן, שלו נאמן | קונטרבס: אור סיני
My Body is a Machine – סביון שנהר (“סביון”), יובל שנהר:
ברשת מסתובב המם (meme) “הגוף שלי הוא מכונה” עם סיומות שונות, כמו “הגוף שלי הוא מכונה שהופכת בירה קרה לשתן חם”. האמנית פנתה ל-ChatGpt וביקשה להשלים “הגוף שלי הוא מכונה ש…”. מכיוון שהתאמן על טקסטים אנושיים הוא חולל תובנות שונות על חווית הגוף-מכונה האנושי. יחד עם הכוונה ועריכה של האמנית נוצרו משפטים שנעים בין הפונקציונלי לרגשי לביולוגי לחברתי ולרוחני, כולם משקפים את תפיסתה של הבינה את חווית הגוף-מכונה האנושי. סביון מפיחה חיים בטקסטים בקולה וביחד עם יובל הם פורשים את הספקטרום שבין קול לחשמל שכולם אותות, מקרבים בין חווית הגוף לחווית המכונה.
שני שבתאי – דנה:
דנה לבד בבית, היא חווה את העולם דרך הטלוויזיה וטכנאי מכונת הכביסה.
המחשבות שלה מהוות את הצעקה האחרונה בתחום הדעות והשקפות העולם.
היא מזמינה נשק מאמזון כי ראתה שארה״ב מספקת אמל״ח לישראל.
היא מודדת את המרחק בין הירכיים שלה בהליכה ובריצה.
היא מחפשת מישהו שיסתכל עליה חיה ושהיא תסתכל עליו חי.
״דנה״- מופע מוזיקלי פלגמטי ועגמומי.
רסן
אירוע השקה לגיליון השני של רֶסֶן בנושא קמעות עכשוויים. חברי קבוצת אוליפֹה ומשתתפי הגיליון יופיעו ויפעילו את הקמעות שיצרו. רֶסֶן הוא כתב־עת מקוון ליצירה עברית אילוצית ודיגיטלית https://tfi.la/r
רפי בלבירסקי – Vish You Were Here:
במרכז המופע והמיצב נמצאים מנועי וישרים (מגבי מכוניות). במעיין טקס פולחני הוישרים והמפעיל שלהם מייצרים סאונד ודימויים שהם החצנה של הרעש והאימה שבתוכינו, או לחילופין מציגים את המוזיקה והאסתטיקה של הרעש והאימה שבחוץ.
אודות אורי קצנשטיין:
אורי קצנשטיין נולד ב–1951 בתל אביב, נפטר באוגוסט 2018. למד אמנות בבית הספר אבני בתל אביב, תואר ראשון באמנות באוניברסיטת אינדיאנה ותואר שני בסן פרנסיסקו. אחרי הלימודים השתלב בסצינת הפרפורמנס שהלכה ותפסה מקום משמעותי בעולם האמנות בניו יורק. הוא הציג בכמה מהחללים החשובים ביותר בתחום זה בשנות ה–80, כמו The Kitchen ו־No–Se–No. במקביל ללימודי האמנות בארה”ב, החל לעסוק גם במוזיקה. עם שובו לארץ, החל להתמקד גם בפיסול ועבודות וידיאו ומיצב, והציג במסגרת תערוכות רבות בארץ ובעולם: בביאנלות בברזיל, פולין, טורקיה וארגנטינה, שם זכה ב–2002 במקום הראשון. שנה קודם לכן, ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. בעקבות זכייתו בפרס סנדל, ב–2015 הוצגה במוזיאון תל אביב התערוכה Backyard, תערוכה סמי-רטרוספקטיבית, מיצירותיו אשר זכתה לביקורות טובות והצלחה רבה. השתתף באופרת הרוק “סמארה”, שכתבו הלל מיטלפונקט ולהקת “נקמת הטרקטור”, והחל לשתף פעולה עם המוזיקאי אוהד פישוף. בהמשך היה קצנשטיין חבר בהרכב המוזיקלי “הוא־קויידם”, עם אופיר אילזצקי ודני מאיר. בשנת 2008 ייסד קצנשטיין את רדיו חלאס במרכז לאמנות דיגיטלית, כפלטפורמה למוזיקה אקספרימנטלית ולתכנים שאינם זוכים לייצוג בערוצי הרדיו הציבורי והמסחרי.
עבודותיו של קצנטשיין מתייחסות לטבעו הנזיל והגמיש של האדם, שהחברה מנסה להצרין ולתבנת; ועל המפגש המטלטל בין האדם לחברה. רעיונות הגמישות והתנועתיות מתבטאים בעבודותיו בסאונד ובמוזיקה – כשני מדיומים הגמישים באופיים, כשהגוף הוא הנשא של אותה נזילות מובנת. גוף זה – על הקלקולים והחוסרים שבו – נתקל שוב ושוב באלמנטים חדים ומוחלטים הפוצעים אותו, וחודרים באופנים שונים את השכבה המישושית הבסיסית – העור – המהווה חייץ מדומיין בינו לבין החברה והעולם שסביבו, כך בעבודות בהן קצנשטיין מקיז את דמו, מקעקע אוצרים ומחשמל עצמו וקהל מזדמן כפעולה תרפויטית. רעיון החיץ
המדומיין שבין האדם לחברה קיבל אצל קצנשטיין ביטוי ממשי כאמן פרפורמנס ששאף לבטל את הגבול הקונספטואלי בינו לבין הקהל. אותו גוף פגיע, מתחשמל, מטלטל, מסמן את המקומות המנונים של החברה, ומנסה לחלץ אותה מהבנליה בה היא כלואה.
אודות המרכז לאמנות דיגיטלית:
המרכז לאמנות דיגיטלית נוסד בשנת 2001 בחולון. המרכז הינו אחד מגופי המדיטק והוא פועל בשכונת ג’סי כהן. הוא יוצר נקודות מגע והשקה בין אמנות, חברה, מחקר וטכנולוגיה ומפתח סביבות רב תחומיות, מציג תערוכות נושא של אמנות ישראלית ובינלאומית עכשווית, יוצר פרויקטים ממושכים עם קהילות מקומיות ויוצרים, וכולל פלטפורמות שונות דוגמת ארכיון וידאו ארט ואמנות ציבורית, רדיו חלאס לסאונד ומוסיקה ניסיונית, מעבדת מקס לייצור באמצעים דיגיטליים ואנלוגיים, כתב העת מארב, חדר מוזיקה, בית דפוס ועוד.
השאר תגובה