תערוכות חדשות בגלריה שכטר :
גסטון צבי איצקוביץ / מצדה
אוצרת: שירה פרידמן
שי עבאדי / סברה
אוצרת: שירה פרידמן
פתיחה חגיגית: יום חמישי , 8.4.2021 החל משעה 20:00
נעילה: שבת, 15 במאי 2021
הכניסה חופשית
מצדה/ גסטון צבי איצקוביץ
התערוכה “מצדה” בוחנת את תרבות השכול והזיכרון בחברה הישראלית, ומציגה טקס שלכאורה מצטרף לאלפי טקסי יום הזכרון שנערכים ברחבי המדינה באותה שעה בדיוק. ההתבוננות בטקס אחד, המובל על ידי נערים ונערות בתנועת הצופים מאפשר לבחון את האתוס הלאומי של תרבות השכול והזכרון בישראל דרך עיניהם של בני ובנות נוער.
במשך עשר שנים, האמן גסטון צבי איסקוביץ הגיע לטקסי יום הזכרון ואל התערוכות המתלוות לטקס בשבט תנועת הצופים, “מצדה”, שבט ותיק הפועל מאז 1937 בעמק המצלבה בירושלים. במהלך שנות קיומו של השבט נפלו 53 בוגרים במערכות ישראל ובפעולות איבה.
איסקוביץ הגיע לשבט הצופים מתוך התעניינות בטקסים ישראליים ובפרט השכול כטקס, במשך השנים הפך טקס יום הזיכרון לטקס אישי צילומי שלו. הוא נהג להגיע לטקס הצילומי שלו דווקא ביום לאחר הטקס הרשמי, ביום בו תערוכת החניכים מונחת עזובה, מתחילה להתפרק ומאפשרת לרוח, לנוף, ולעוברים ושווים להיות חלק ממנה.
ביום הזיכרון האחרון בשל הקורונה התקיים טקס יום הזיכרון המסורתי דרך ה”זום”. איסקוביץ הצטרף לטקס המקוון והבין שדברים שלרוב הם סמויים מהעין במהלך הטקסים, יצאו השנה החוצה באמצעות הצ’אט. בתערוכה – ההערות שנאמרו בצ’אט הופכות לכתובות על גבי עבודות הוידאו. החניכים מתלוננים על שעמום שמוביל אותם לקשקש על גבי המסך באמצעות האפשרויות שהזום מציע. המדריכים, מגיבים בסיסמאות קלישאתיות בסגנון: “לא למדו אתכם איך לכבד?”. הפער בין הטקס הרשמי על שירת ה”תקווה” המסורתית לבין הילדים חסרי הסבלנות שאינם רוצים להתעסק במוות הוא המבט אליו מכוון אותנו איסקוביץ.
שם התערוכה הנגזר משם השבט מזמן את מיתוס הגבורה המושרש בתודעה הישראלית. בחוברות הדרכה של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה הדגישו, בקשר למיתוס מצדה את עדיפות המוות כבני חורין על פני חיי העבדות והעינויים שהיו צפויים אילו נכנעו הנצורים או אילו נפלו בשבי.
בניגוד לנושאים כבדי המשקל העבודות בתערוכה הן מרומזות ועדינות. איסקוביץ מאפשר דרך המבט המצולם שלו להרהר אודות הכאב, האובדן וגם על האופן הבוטה המעורר אי נחת בו מציגים בני הנוער את השכול, נדמה שהם כמעט מתכוננים לקראתו, כמו יודעים שהם יהיו חלק ממנו ושיש להתכונן לכך מראש.
סברה / שי עבאדי
שי עבאדי מציג ארבעה ציורים מתוך הסדרה “בחזרה ללבנט”, בהם נראים דמות גבר ואשה ביחד ולחוד וציור של פרי הצבר – “סברס”. הדמויות מבוססות על הדיוקנאות של אסי דיין ואיריס יוטבת השחקנים שהיו גיבורי הסרט “הוא הלך בשדות” המבוסס על ספרו של משה שמיר.
בדיוקן המתאר את דמותה של מיקה המגולמת על ידי יוטבת הוסיף עבאדי את הכיתוב סברה באותיות בערבית. תוספת זו הופכת את הייצוג שנחקק בזיכרון הקולקטיבי של דמותו הקולנועית של אסי דיין כייצוג האידיאלי של הצבר – יפה בלורית ותואר ומשליכה אותה על מיקה שהיא דמות חריגה בסרט, ומוצגת כמגיעה מ”שם” (רמז לפולין) ומסמלת אוד מוצל מאש. בנוסף לערעור הזה מסמן עבאדי את דמותה של מיקה באותיות ערביות ובכך הוא מקריס את משחק הזהויות הברור ומתאר סיטואציה של דמות אשה עם כיתוב בערבית המתבוננת בהערצה על דמות הצבר האולטימטיבי שאולי מעולם לא התקיים במציאות.
שם התערוכה “סברה” טעון במשמעויות מנוגדות, השייכים לשדות תרבות מגוונים: צברית – אשה שנולדה בישראל באנגלית מדוברת היא סברה, ליקר הסברה שהיה סמל של מדינת ישראל וישראליות ושווק כסממן של הזהות הישראלית כמו פרי הסברס, סברה גם מתקשר למאורעות סברה ושתילה. בערבית סבר (s’aber) הוא סבלנות.
עבאדי מציג את דמויותיהם של מיקה ואורי עם רקע מוזהב, צבע שאינו משתלב במסורת הציור הישראלית, ומביע ניחוח זר, נוצרי ואולי גם מסמל את היחס האדנותי הישראלי ל”טעם הערבי”, מונח מאוס אך עדיין שגור. הסדרה נוצרה סביב תהליך הקשור לזהותו של עבאדי בו הוא חוזר למרחב הלבנטיני באופן חיובי ומשלב בין מזרח ומערב שילוב שמדגיש את הדימיון בין היהודים לערבים. עבאדי יוצר במכוון הכלאות מיתוסים, הצלבת זהויות ומציע מבט מרובד ואמיץ על יחסי יהודים ערבים במרחב הישראלי.
גלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו
הגלריה פתוחה שבעה ימים בשבוע :
א-ה 17:00-9:00, ו – 13:30-11:00 שבת – 16:00-13:00