בית האמנים ירושלים מציג 4 תערוכות יחיד חדשות:
חנן שלונסקי / ניגוד סימולטני
אנסטסיה ניקולינה / גן שעשועים
אורי שכנר, צייר 1945 – 2022
מירב דביש בן משה / אטרופיה קלה בחלל התת-עכבישי
פתיחה חגיגית : שבת 24.2.2024 בשעה 12:00
הכניסה חופשית
נעילה 4.5.2024
אוצר : יונתן גולד
תערוכת הציור החדשה של חנן שלונסקי מציגה שתי קבוצות עבודות: חבילות חציר בשדה ואליפסות בשדה צבע. הניגוד בין שני גופי העבודות הוא בצורה, בצבע ובתפישה : האפור מול הצבעוני, העגול מול האליפטי, הקונקרטי מול מופשט והחיים מול מוות. הסימולטניות שבניגוד מזמינה את הצופה להרהר
בקיומם הבו-זמני של כוחות ושל רעיונות הופכיים. גישה זו תואמת את עקרונות פסיכולוגיית הגשטלט (gestalt), המדגישה את האופן שבו התפישה האנושית נוטה לארגן אלמנטים בתבניות שלמות.
הצגת אלמנטים מנוגדים זה לצד זה מאתגר שלונסקי את הצופה להשלים את ההבדלים, ומייצר משחק דינמי בין צורה, צבע ומשמעות. התערוכה אינה רק הצגה של מיומנות אמנותית, אלא נרטיב מורכב של אלמנטים קוטביים בחיים, המעודדים התבוננות עמוקה ותגובה רגשית.
את הצבעים רוקח שלונסקי בעצמו מתמהיל של שעווה, מים, מלח אמוניום ופיגמנטים. גם את המסגרות ואת המצע הוא מכין בעצמו. מעבר לשליטה בחומר והחירות שהיא מקנה לו, יש לכך גם היבט רוחני: שלונסקי מאמין שעבודה עם חומרים מן הטבע, בלתי מעובדים, מעצים את כוחן המרפא של העבודות.
בסדרת ציורי החציר הכיסוי הנקודתי בגוני אפור מעמעם את הצבעוניות שמתחת ומקהה את החוויה החושית, ואילו בציורי האליפסות שכבות הצבע השקופות מרחיבות את המנעד הצבעוני. כל הנחת צבע מגלה, ובה בעת מכסה, את זו שמתחתיה. בציורי האליפסה, ציור המחייב החלטה על שני מוקדים, והמרחק ביניהם מכתיב את צורתה, שלונסקי מקרב ומרחיק – עגולה יותר או מאורכת-אקסצנטרית יותר ומתייחס אליהן כביטוי לחיים עצמם. לעומתן, חבילות החציר הפזורות בשדה כמו קברים, הן ביטוי של סוף.
בתערוכת היחיד הראשונה שלה יוצאת אנסטסיה ניקולינה למסע בפלנדריה של ראשית המאה ה-16, אל אחד מאבות הציור המערבי, הלא הוא הצייר ההולנדי הירונימוס בוש. ניקולינה משתמשת בקומפוזיציה דומה לזו של הציור המקורי: שלושה לוחות ממוסגרים במסגרת כהה שעליה פס זהב, מחוברים זה לזה באמצעות צירים, אך מחליפה את הדמויות, מעוותת אותן ומשבשת גם את הטכניקה. בעבודתה נפגשים המופשט והפיגורטיבי, ציור “רע” וציור “טוב”; דימויים מוכרים מתולדות האמנות המערבית הקלאסית מוצבים לצד דימויים אינטרנטיים מהתרבות הפופולרית.
בחלל הפנימי מוצב טריפטיכון גדול ממדים, שנוצר בהשראת יצירת המופת של בוש, גן התענוגות הארציים (1503 – 1504). נושאי הציור ואופן קריאתו, משמאל לימין, נשמרים כבמקור, אך בניגוד אליו – בלוח השמאלי לא מצוירים גן העדן ובריאתם של אדם וחווה, אלא סיפור בראשית אחר – בראשית של המפץ הגדול ושל תיאוריות מדעיות ופסבדו-מדעיות.
בלוח המרכזי מוצג גן התענוגות ובו ייצוגים עכשווים שנאספו מן הרשת ונערמו על הבד. בדומה לציור הפלמי, גם כאן מדובר בקולאז’ ציורי, וכמו במקור, ההדבק הציורי נוצר מתוך איסוף המידע באמצעות מתווים, שארגונם מתרחש ישירות על גבי בד הציור. על הלוח נמצא הטקסט – טקסט הדורש קריאה או שמא מדובר בבקשה שלא להיקרא מילולית, אלא רק פורמלית, טקסט שהוא ציור. בלוח הימני מתואר הגיהינום – האם זו נבואה באשר לגיהינום עלי אדמות או אזהרה גרידא?
גן התענוגות של ניקולינה הוא הציור עצמו. היא נענית לכל תביעותיו, משרתת אותו נאמנה ומתמסרת לו ככל שיחפוץ. התחביר בחלקו מוכר ובחלקו אסוציאטיבי, נטול פשר, סתום. קיומן של שתי איכויות אלה בכפיפה אחת מתאפשר אך ורק בציור.
מירב דביש בן משה / אטרופיה קלה בחלל התת-עכבישי
אוצרת : מעין שלף
תערוכתה של דביש בן משה מותחת קו בין ההיסטורי לעכשווי ובין החלום לשִברו, בין שאיפות אוטופיות טרם לידתה של אומה מול מקריסתן. שם התערוכה, “אטרופיה קלה בחלל התת-עכבישי”, הוא ציטוט מאבחנה שהתקבלה בבדיקת MRI מוח. אטרופיה היא דלדול או ניוון של רקמה עקב התנוונות התאים. האבחנה הקלינית מהדהדת את הכאב והחרדה האישית והקולקטיבית, כאשר הגוף והנפש הפרטיים הופכים בעל-כורחם למשקפים מציאות לאומית.
עבודותיה של מרב דביש בן משה משרטטות את הקשר בין גבולות מדיניים לגבולות הגוף. כאדריכלית נוף היא בוחנת את גבולות העיר ירושלים, את נתיבי התנועה, התשתיות, ושלל המערכות ומעבדת אותם מחדש. דרך שימוש במפות של העיר ירושלים, היא בודקת את אפשרויות הקיום הישראלי, קיום המנסה לנרמל מצב מאיים, אלים, שדבר אינו נורמלי בו.
המארג הסבוך של העיר ירושלים מוכתם ונפרם תחת ידיה של האמנית והופך לאורגניזם חולה. המפות מדממות, פועמות, פורצות מעבר לגבולות הנייר, רוטטות, שבריריות. מערכות התחבורה והרחובות משתרגות כוורידים וכעורקים ומתפשטות כווירוס אל החלל הריק שבין הצופה לציור, שולחות את גרורותיהן. סדרת העבודות על נייר, איברים חיוניים (2016 – 2020), צוירה על מפות של רחובות ירושלים משנת 1925, שרכשה האמנית מן הספרייה הלאומית, ועל מפות אמנות ותיירות של העיר מ-2019. המפות, אובייקטים מדעיים ואובייקטיביים לכאורה, הן למעשה כלי פוליטי, המגדיר שליטה במרחב, כותב ומוחק את ההיסטוריה, אוצר קולות מושתקים.
התצרף ארץ אחרת (2018 – 2023) מבוסס על המפות ששורטטו במהלך הדיונים על הסכמי אוסלו, אלה המפות החלופיות, שהונחו על ידי הנציגים הישראלים והפלסטינים, לרבות ההבדלים ביניהן. ברקע נראה דימוי של משה בתיבה מתוך הדפס של גוסטב דורה (Doré) מ-1880. המפות העוּבריות, המזכירות בחן רורשאך, הופכות לתצרף, שהצופים מוזמנים לשחק בו, לפרקו ולהרכיבו מחדש. ההשתתפות המשחקית מעניקה לצופה, ולו באופן סימבולי, את האפשרות לפרש את השבר מתוך נקודת מבטו/ה האישית, ולנסות בצוותא לאחות את מה שנסדק.
אוצרת שלומית ברויר
במלאת שנתיים למותו של הצייר אורי שכנר, תיפתח בבית האמנים, ירושלים, תערוכה רחבת היקף של יצירותיו. בתערוכה יוצגו ציורים, רישומים וספרי סקיצות שיצר האמן במהלך ארבעת העשורים שקדמו למותו.
מסעו של שכנר למחוזות הציור החל בתיווכה של המוסיקה; מסע שראשיתו לדבריו בהאזנה לרפסודיה בכחול של גרשווין ואחריתו בבנייתו של תחביר אישי נטול סימבוליזם או נרטיב.
יצירתו של שכנר מתומצתת במבנה של משטחי צבע ספורים, אותם הוא מצמצם למינימליזם כמעט סגפני, קל. הדמות, הנוף והמרחב מתכנסים לשפה ויזואלית אחידה, מסייעים בידו לכנס את הפיזי ואת הפואטי למקשה אחת. בתוך טווח מצומצם של מופעים, משטח מונוכרומטי עשוי לפיכך לשמש בעבודה אחת כדימוי לכר ובה בעת כדופן אדריכלית של חלל ביתי באחרת.
לנוכח השטחים הנדמים לעתים כאינסופיים, או שמא כחלק אינטגראלי מהם, מבליחות כהרף עין ומשייטות בריק הציורי דמויותיו של שכנר; הדמויות המונוליתיות, המנוסחות אף הן באמצעות יריעות צבע דו-ממדיות, והמשוללות אפיון מגדרי או סממן זהות אחר, ייתכן שמרמזות מצד אחד על זיקתן לאוניברסלי, ומצד אחר על החבוי שאלמלא הוסתר אפשר שכלל לא היינו נדרשים אליו. כך או כך, כמו מוטיבים אחרים בציוריו משמשות הדמויות כפני שטח – כמיפוי שמהותו לשמש מעטפת בלבד לנפח מרומז.
בית האמנים ירושלים, שמואל הנגיד 12, ירושלים. טל’ 02-6253653
שעות פתיחה: ב, ג, ד, ה 18:00-10:00; שבת 14:00-11:00