תערוכות חדשות במוזיאון פתח תקווה לאמנות:
צֶלם הדברים: אלבום דרום
מור אפגין: לימבו
צבי טולקובסקי: צבע, חומר, אנרכיה
דורון וולף: ואניטאס
מיכל שכנאי : על כידון הברוש
להלי פרילינג: השחר
פתיחה חגיגית: יום שישי, 21.6.2024, בשעה 11:00
נעילה: 31.12.2024
עונת התערוכות החדשה במוזיאון פתח תקווה לאמנות נפתחת עם פרויקט חסר תקדים, שהתהווה בתגובה לאירועי השבעה באוקטובר 2023: צֶלם הדברים: אלבום דרום. הפרויקט כולל ספר בהוצאת ידיעות ספרים ותערוכת ענק בחללים המרכזיים של מוזיאון פתח תקווה לאמנות ומוזיאון ראשונים. צֶלם הדברים: אלבום דרום, ביוזמתה של פרופ' דנה אריאלי, מציג עבודות צילום של 107 צלמות וצלמים ופורשׂ את סיפורו האקטואלי של הנגב המערבי לרקע האירועים העכשוויים.
לצד פרויקט זה יוצגו כמה תערוכות יחיד חדשות: תערוכתו של צבי טולקובסקי מציבה מערך אנרכי של ציור, רישום, קולאז', אסמבלאז' וספרי-אמן. מור אפגין מציג את לימבו – אזור-סף אפוקליפטי של מציאות לא ודאית. דורון וולף מציג ציור ריאליסטי המעלה שאלות על נצחיות ומקוריות. תערוכתה של להלי פרילינג, הנפרשׂת על פני שני חללים, מזמינה את הצופה למסיבת אבל. ומיכל שכנאי בוחנת את התרבות הקיבוצית שבה צמחה בתערוכה רבת-מדיומים.
צֶלם הדברים: אלבום דרום
תערוכה קבוצתית במוזיאון פתח תקווה לאמנות
חוקרת ויוזמת הפרויקט: דנה אריאלי
אוצרות: אירנה גורדון, דנה אריאלי
אלבום דרום – פרויקט צילומי חסר תקדים, שתחילתו בפייסבוק והמשכו בספר ובתערוכה רחבת היקף – התהווה בתגובה לאירועי השבעה באוקטובר 2023 ביוזמתה של פרופ' דנה אריאלי, חוקרת והיסטוריונית העוסקת בתרבות זיכרון ובטראומה. הפרויקט מציג מפגש של מבטים צילומיים על חבל ארץ, בעבודות של צלמות וצלמים שהתבוננו בנגב המערבי ויצרו בו הָחֵל בשנות ה-50 של המאה ה-20 ועד היום, לרקע האקטואליה של האירועים העכשוויים.
מיד לאחר השבעה באוקטובר, השבת שבמהלכה נרצח ידידהּ גדעון פאוקר מקיבוץ ניר-עוז, החליטה דנה אריאלי להעלות לעמוד הפייסבוק שלה פוסט של צלם או צלמת המתמקד בנגב המערבי. הפוסט הראשון הועלה ב-20 באוקטובר 2023, וכך במשך יותר ממאה ימים. מקצת הצלמות והצלמים השותפים באלבום הם יוצרים בעלי שם עולמי, וחלקם חובבים. עבודות הצילום שנאספו התגבשו לספר בהוצאת ידיעות ספרים (אלבום דרום: צלמים ישראלים במחווה לנגב המערבי), ולתערוכה רחבת היקף במוזיאון פתח תקווה לאמנות ובמוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה.
בתערוכה צֶלם הדברים: אלבום דרום, באוצרות משותפת של פרופ' אריאלי וד"ר אירנה גורדון, מציגים 107 צלמות וצלמים עבודות צילום העוסקות בנגב המערבי לאורך השנים, לפני השבעה באוקטובר ואחריו. נפרשׂים בה אינספור אופני צילום – צילום אמנותי, מבוים, עיתונאי ותיעודי, לצד כמה עבודות וידיאו – בלוויית טקסטים מבארים, חלקם מפי הצלמים עצמם. נקודות המבט המגוונות מְזמנות מארג של הקשרים חברתיים, היסטוריים וגיאוגרפיים, מערך של דימויים המייצגים מקום, זיכרון וזמן. מבטי הרבים מתכנסים בחלל וירטואלי ופיזי, המקפל את רגעי ההווה הטראומטי עם העבר הקרוב והרחוק.
הפרויקט הוא צומת של אלבומי תצלומים מסוגים שונים – אמנותיים, תיעודיים ופרטיים – המניע התבוננות מתמשכת בין הווה שהוא גם עבר, בין פריפריה שהיא מרכז, ובין הפרטי לחשיפתו. הוא מורכב מתגובות צילומיות שהולכות ונערמות, וכך נפרשׂ מערך של הקשרים חברתיים, פוליטיים, היסטוריים וגיאוגרפיים של אדם-מקום-נוף, תרבות וזיכרון. הבחירה להציג טקסטים לצד עבודות הצילום מרחיבה ומעמתת את החזותי עם הטקסטואלי, תוך בחינת כוחם של דימויים להוות עדוּת ועיבוד של המציאות. העדוּת ההיסטורית מזווגת עם מעשה הדימוי ורפלקציה על הצילום, כמרחב של התמודדות עם מציאות משברית והשפעותיה על היחיד ועל הקבוצה.
מרחב אלבום דרום: במהלך התערוכה יתקיימו מפגשים של שיחה ודיון עם הצלמות והצלמים המשתתפים, עם אוכלוסיות מפונים ועם חברי קהילות הנגב המערבי. לצידם ייערכו הרצאות של פרופ' דנה אריאלי בנושא אמנות וטראומה, ופאנלים בנושא תפקיד הצילום בהבניית זיכרון ומורשת. המפגשים וההרצאות יתקיימו בחלל ייעודי במוזיאון, שבו יתכנסו יחד המְספרים והמאזינים.
אוצרת: דניאל צדקה-כהן
במסורות קדומות, הלימבו הוא תחום ביניים בין העולם הזה לעולם הבא, מבוי סתום או מצב של תלישות ללא שייכות או אחיזה. בתערוכת היחיד הראשונה שלו מעלה מור אפגין שאלות פילוסופיות על תועלתנות בחברה העכשווית, ודן בקו התפר בין האנושי לטכנולוגי ובין האורגני-טבעי למלאכותי. עבודותיו, שנוצרו בטכנולוגיות מתקדמות ובבינה מלאכותית, הן אזור-סף שכל הנכנס בשעריו נדרש להכרעות מוסריות ואנושיות בלתי אפשריות.
במרכז תערוכתו של מור אפגין יד פלסטיק אוחזת בלפיד – העתק של פסל החירות. סביב היד מתחוללות סופות חול מתוזמנות מראש, שבכל הפעלה שוחקות את האובייקט. בחלל מוצבת גם סדרה של לוחות אלקטרוניים, ועליהם תמהיל של דימויים וסמלים המאזכרים שטיחי מלחמה אפגניים. "שטיחי המלחמה" רווחו באפגניסטן בשנות ה-80 של המאה ה-20 ותיארו סצנות משדה הקרב – כלי נשק, חיילים מסתערים וסמלים צבאיים. האייקונים הדיגיטליים ואותות המלחמה שעל הלוחות מצייתים לתבניות קידוד שמקורן בכרזות תעמולה, ליצירת הירוגליפים עכשוויים.
עבודת הווידיאו של אפגין מציגה סביבה בוטנית, שהותקנה בתוכנות תלת-ממד ובתאורה סגולה המשמשת בחממות למיטוב תנאי הגידול של צמחים. במרחב מתוכנת זה של אינטראקציה בין טבע וטכנולוגיה, נוצרות מערכות קשרים חדשות והכלאות היברידיות במשחק שאינו ניתן להכרעה. השימוש בטכנולוגיה מתקדמת של בינה מלאכותית, בשילוב עם גופי ידע של קראפט וחומר, נטען באלימות וביופי של מציאות בלתי ודאית, כזו שכבר היתה או שעתידה לבוא.
צבי טולקובסקי: צבע, חומר, אנרכיה
אוצרת: אירנה גורדון
טקסט: חגי שגב
לאורך יותר מחמישים שנה, יצירתו של צבי טולקובסקי (נ' 1934) נדברת עם הפופ, הדאדא והאקספרסיוניזם ומגיבה לזמן ולמקום. בתערוכת היחיד החדשה שלו מציג טולקובסקי עבודות ציור, רישום וקולאז' על נייר שהכין ויצק, ציורי שמן, קולאז'ים, אסמבלאז'ים וספרי אמן שיוצרים מערך אנרכי: תחביר מלא ניגודים של משחק וקדְרוּת, שבו מלהטטים דימויים השאובים מן התרבות הפופולרית ומסביבת היומיום לצד ציטוטים מתולדות האמנות.
מבטו של טולקובסקי בתופעות חברתיות-פוליטיות משקף ראיית עולם חתרנית וחסרת גבולות בצבעים עזים של צהוב, אדום וכחול על שחור ואפור. כיתובים של נקודות בגיאוגרפיה המקומית; מטוסים המרחפים בשמים מעל אתרים היסטוריים; שלדים הקמים לתחייה וגיבורי קומיקס כמו מיקי-מאוס – כל אלה מצטרפים לחגיגה פרועה של רעיונות ומקורות השראה. שמחת החיים פורצת, פורעת סדרי עולם, ותוך כדי כך מציגה את קץ החיים. המראה הראשוני נדמה ככאוס צבעוני, מפתיע ומרתיע כאחד. אלא שהמערך הבלתי הגיוני והמטריד במבט ראשון מתברר כבעל היגיון פנימי, פתלתל ומעורבל אמנם – אבל כזה שמאפשר פיענוח הדרגתי, כמו כתב-חידה או עלילה מורכבת הקמה לתחייה מול עינינו.
לקְטנוּת הדימויים והצבתם על פני מישור אחד בלי כל היררכיה, יוצרת מערכת יחסים אנרכית, שהפרטים בה אינם מצייתים למסגרות ולכללים המקובלים. אין חשוב יותר או פחות, אלא רק הצעה לבחון את המתרחש סביבנו. פריעת הסדרים וערעור יסודות המחשבה הרציונלית תוך מתן ביטוי להזיה, מחוללים עולם מרתק של כאוס ידידותי למשתמש. הם מקרבים את הצופה לסודות האינטימיים ביותר, ובתוך כך מהווים אמירה מערערת ומרעננת על הקיום האנושי.
אוצרת: רעות פרסטר
דורון וולף מצייר סצנות עכשוויות בסגנון פיגורטיבי-ריאליסטי דקדקני. הוא בוחן את חיי היומיום האישיים ואת הוויית החיים בעת הנוכחית באמצעות נושאים קלאסיים, בהם ואניטאס – סוגת טבע דומם שנפוצה במאה ה-17 ועניינה זמניוּת החיים וּודאות המוות. השראה הוא שואב מתצלומים שהוא בוחר באינטרנט או מצלם בטלפון הנייד, ועל בסיסם הוא יוצר ציורי שמן בטכניקות ציור מסורתיות. עבודתו מעלה שאלות על מקוריות ועל המתח שנוצר בין הצילום המהיר לבין ציור אִטי ומתמשך.
וולף חוקר את הדימוי במצב הדברים בהווה, תוך בחינה של תפיסת המציאות המתֻווכת בעידן של הצפה חזותית. האור המלאכותי בציוריו, הבוקע מתאורה או ממסכים, מעוות את התמונה ויוצר תחושה של דרמה המהדהדת ציורים מן העבר. לא-פעם משולבת בהם מראָה או השתקפות, המדגישה שאלות של מקור, התבוננות וניכור. פטיפון, כוס יין או כדור טניס מטופלים אצלו באותה דקדקנות שננקטת בציטוט של יצירות מופת מתולדות האמנות, או בציור על פי תצלום של נהלל, שם נולד וגדל.
במרכזה של התערוכה הנוכחית סדרת ציורים בהשראת המוזיאון לתולדות הטבע בניו-יורק – וציור אחד עכשווי-מקומי, שנוצר במיוחד לתערוכה בעקבות ביקור בגן החי הסמוך למוזיאון. בציורים נראים קבוצות של אנשים המתבוננים בדיורמות, שבהן מוצבים פוחלצים לרקע נוף פנורמי בחלל תצוגה חשוך. העבודות, ארכאיות ועתידניות כאחת, מקרינות תחושת קיפאון בזמן שבין הטבעי למלאכותי, בין חיים למוות. מומחש בהן הקשר בין כולא לכלוא, בין האדם, הטבע והסביבה, כאשר המוזיאון נתפס כמאוזוליאום דומם של פאר, יופי ואדישות.
הצופה, המבט, מושאי ההתבוננות והדינמיקה ביניהם מתכתבים עם העֲמדות מלאכותיות ודרמטיות בציורי אולד-מסטרס – יצירות מופת מכוננות בתולדות האמנות, שנוצרו לפני המצאת המצלמה ושאיכותן המיוחדת מעניקה להן נצח. הציטוט שלהן מעלה מחדש את שאלת ההילה של יצירת האמנות היחידאית.
אוצר: דוד פרנקל
בתערוכתה השחר מפעילה להלי פרילינג טקס אבלוּת של שרידי חיים שקרסו. העבודות המפתות והנוצצות מחוללות במתיקוּת מופרזת סביב קיטש מורבידי ואלימות בלתי פתורה. זהו פופ זוהר, שבו נכרכים זה בזה יופי וחסד עם כאב ואימה.
התערוכה מתפרשׂת על שני חללים. החלל הראשון מזמין את הצופה להיכנס אל חדר ילדים צפוף ואינטימי, שרצפתו מכוסה בשטיח עטור לבבות. על השטיח שרועה גופה סיליקונית היפר-ריאליסטית בגודל טבעי של אשה פעורת עיניים – ולצדה מונחת זרוע אדם בשרוול מופשל, החושף קעקועי ילדות צבעוניים. את תקרת החדר מכסה פיניאטה מפורקת מקרטון, לאחר שכבר נחבטה כדי לחלץ מתוכה את מתנות המסיבה. חגיגת ההרס מזמינה את הצופה להושיט יד ולהצטרף.
בחלל השני ערוכה הצבה בשילוב וידיאו, המציג את בת הים הקטנה בלופ משובש, מול דמות קרנבלית הבוהה בה וראשה עשוי כפיניאטה. בווידיאו מטופלת סצנה מסרטו הקלאסי של וולט דיסני, על הנערה הרגישה הכמהה להיות אנושית ומוותרת על עצמיותה כדי לזכות בבחיר לִבּה. בעוד שבאגדה המקורית סיפור האהבה נכשל, הפנטזיה ההוליוודית מבטיחה לנו שחר של יום חדש.
מיכל שכנאי : על כידון הברוש
אוצרת: ענת גטניו
בתערוכת היחדי של מיכל שכנאי מותג גוף עבודות חדש, הכולל הצבה מותאמת-חלל, פיסול מבוסס-אובייקטים ועבודות וידיאו ואנימציה. ביתירתה לאורך השנים, שכנאי חוקרת את הערוצים הגלויים והסמויים המעצבים את תרבות הזיכרון הקולקטיבי בישראל. בעבר התמקדה בתרבות החומרית והטקסית שהתפתחה סביב אתוס השכול בישראל, מתוך עמדה ביקורתית ואירונית הבוחנת את ה"שבט" שאליו השתייכה. בגוף העבודות החדש היא מרחיבה את היריעה וחוקרת את מאפייני התרבות שבה צמחה, כמי שגדלה בקיבוץ בעמק יזרעאל. הטקסים הקיבוציים הקנו משמעות שבה הלאומי גובר על הפרטי, אך נותרו ריקים מתוכן עם ההפרטה וקריסת האתוסים הגדולים והתפוגגות האידיאולוגיות. שכנאי נותנת ביטוי לפאתוס המתפרק – אך גם לגעגוע וכמיהה לערכים משמעותיים שמעֵבר לאני.
בעבודות המוצגות בתערוכה מזוהים חפצים איקוניים הנושאים את המטען הגנטי של ה"ישראליוּת" (אקורדיון, מנגל, אבוב, את חפירה, מימייה), שמהם יוצרת שכנאי אובייקטים היברידיים-אבסורדיים המפרקים את כוחם ורצינותם. העבודות הפיסוליות מאזכרות בצורתן אובייקטים פולחניים ודימויים ארכיטיפיים מתרבויות קדומות או שבטיות, אך שפת הפיסול המאולתרת והדלה כביכול, וכן ההגחכה וההומור, מקעקעים את מעמדם המקודש. לצד העבודות החומריות מציגה שכנאי עבודות מסך ליריות, מעין קולאז' בתנועה המשלב אנימציה עם קטעי וידיאו ארכיוניים ממסורת טקסי ההתיישבות העובדת, שהוצאו מהקשרם ורוקנו מתוכנם.
העבודות המוצגות בתערוכה נוצרו בארבע השנים האחרונות, לפני השבעה באוקטובר ופינוי היישובים מן הצפון והדרום. בנסיבות טרגיות אלה, חזרתם של הקיבוצים לסדר-היום הציבורי כיישובים משמעותיים המתאפיינים בחוסן קהילתי, משנה גם את המבט על העבודות ועל התכנים שבבסיס התערוכה.
מוזיאון פתח תקווה לאמנות
רח' ארלוזורוב 30, פתח תקווה www.petachtikvamuseum.comת
