ההצגה טרטיף – עוסקת בקושי לקבל שינוי ועל הצביעות הדתית
כתבתה של: רונה שווידל
הקומדיה טרטיף מאת המחזאי הצרפתי הידוע ז’אן-בטיסט פּוֹקלֶן מולייר נחשבת לאחת מהיצירות הטובות ביותר של מולייר.
אורגון חי חיים טובים ושלווים, יש לו כסף, מעמד , משפחה אוהבת ותומכת, אך הוא חש שדבר מה חסר ונשמתו זקוקה לחיזוק רוחני. אורגון מכניס לביתו את טרטיף, קבצן עני , איש חדור אמונה, ועקרונות, אורגון מקשיב ומעריץ אותו באופן מוחלט. טרטיף מציג את עצמו כמעין קדוש שמקדיש את עצמו לעבודת קודש, אורגון מתאהב בו ומכניס אותו לביתו ואף רוצה שבתו תינשא לו, למרות שאינה רוצה וליבה שייך לאחר. טרטיף הופך לסמכות במשפחתו של אורגון וזה אינו עושה שום דבר מבלי לבקש את ברכתו ועצתו של טרטיף, מעריץ אותו ומקשיב לו בכול דבר. בהמשך מתגלה שטרטיף מתחזה ואינו מי שמציג את עצמו.
בכול הזדמנות אפשרית מנסים בני משפחתו של אורגון להאיר את עיניו לגבי טרטיף.
ההצגה אומרת שכולנו מחפשים משהו שיעניק לקיום שלנו משמעות, אולי כולנו זקוקים לטרטיף.
ההצגה מציגה ביקורת על נוכלות ואנשי כנסייה.
ההצגה מראה שכשאנחנו מאמינים במשהו או נמצאים במקום מסוים גם אם הוא לא טוב אנחנו מסרבים לראות את המציאות כמו שהיא, סוג של הגבלה לתקופה של היום. כשמראים לאורגון שטרטיף לא טוב בשבילו ואינו מי שחשב ,אורגון מסרב לראות את המציאות כפי שהיא באמת. בני אדם מעדיפים להישאר במקום מסוים גם אם הוא לא טוב ולא לעשות את השינוי, אפילו אם המקום הזה מזיק ולא טוב להם, הם מסרבים לראות את המציאות ״עוצמים את עיניהם״, כי נוח להם. מסרבים להאמין שמשהו לא כפי שהם חושבים, כי הם לא רוצים לשנות את המצב והתרגלו למציאות כמו שהיא.
בהצגה יש הקבלה לתקופה של היום אנחנו בוחרים להישאר במקום מסוים אפילו אם המקום לא טוב בשבילנו.
ההצגה קלילה, מצחיקה ושנונה המצטיינת בסגנון החריף שלה, מועברת בצורה מאוד קלה ונעימה, המון צחוק והומור, הצגה שבה לא תפסיקו לצחוק.
משחק מצוין של שחקנים מוכשרים.
תרגום: אלי ביז’אווי
- בימוי: רוני ברודצקי
- תפאורה: שני טור
- תלבושות: שירה וייז
- מוזיקה: עומר ג’ו נוה ומיכאל מושונוב
- תנועה: תות מולאור
- תאורה: קרן גרנק
- הדרכת טקסט: ענת זמשטייגמן ריגל
- ע’ מעצבת תפאורה: אלה באום
- ע’ במאי: לי-אור שפירא
- בהשתתפות: דרור קרן, אולה שור סלקטר, נדב נייטס, אלעד אטרקצ’י, איה גרניט שבא, דויד בילנקה, גלעד שמואלי, חן גרטי, גלעד מרחבי