מקבץ תערוכות חגיגי בבית האמנים ירושלים

מקבץ תערוכות חגיגי לכבוד עונת התערוכות החדשה בבית האמנים ירושלים.

פתיחה חגיגית : שבת 2.11.2024 בשעה 12:00, נעילה: 4.1.2025, הכניסה חופשית.

מקבץ התערוכות הפותחות את עונת התערוכות בבית האמנים ירושלים יציגו תערוכת פרס לאמן דניאל אוקסנברג – לכבוד זכייתו בפרס לציור ע”ש אסנת מוזס לאמנים צעירים לשנת 2024, המוענק בשיתוף בית האמנים ירושלים. בנוסף , כחלק ממסורת ארוכת שנים, בית האמנים ממשיך לקבל מדי שנה חברות וחברים חדשים לאגודת אמני ירושלים ופותח את עונת התערוכות השנתית בתצוגת עבודותיהם. השנה התקבלו לשורות האגודה שלושה חברים וחברות חדשים: הדס דוכן, סרגיי מקסימישין ורעיה מנובלא. לצד אלו יוצגו תערוכות יחיד של האמניות מיכל בן זאב וסימה גיל.

על מקבץ התערוכות :

דניאל אוקסנברג, זוכה הפרס לציור ע”ש אסנת מוזס לאמנים צעירים לשנת 2024, הפרס מוענק בשיתוף בית האמנים ירושלים. זוכה הפרס לציור ע”ש אסנת מוזס לאמנים צעירים לשנת 2024, המוענק בשיתוף עם בית האמנים ירושלים, הוא האמן דניאל אוקסנברג. הפרס, המשלב מענק כספי ותערוכת יחיד הושק בשנת 2007.

בנימוקיהן להענקת הפרס כתבו חברות ועדת השיפוט – הדס חסיד, טל ירושלמי וטליה ישראלי:

הציור של דניאל אוקסנברג הוא ציור רגיש וחושני. צבע פוגש צבע, מרקם פוגש מרקם, הצבע נמרח, נמחק, מגורד ונערם. הדימוי נבנה תוך חיפוש מתמיד במעמקי השפות הציוריות. זהו ציור מגוון, רב-כיווני ורב-ממדי, כזה שיש בו תשוקה למשחק של חומר, של שפה ושל דימוי. 

הציור של אוקסנברג נובע מתוך חיפוש והליכה בדרך שאינה ידועה מראש. דומה שהוא מבקש להעניק צורה, צבע וחומר למעמקי הנפש, למקומות שבהם המילים אינן יעילות עוד. הדימויים מופיעים ומאבדים את צורתם בו ברגע; פרחים, פירות ואיברים מזוהים ונעלמים בין שכבות הציור. זהו ציור הנוגע בחֶסֶר, הולך לאיבוד, ומשם צומח לכדי דבר- מה חי, מפתיע וחד פעמי. ערך החיפוש והניסוי בציוריו של אוקסנברג גולש גם אל ההצבה. האפשרות של ציור להיות מיצב היא עמדה פנימית בציוריו של אוקסנברג, כזו הנובעת מן החופש של הציור להיות ניסיוני, מחפש וחי.

טקס הענקת הפרס ייערך ב-17 בנובמבר 2024

חברים חדשים 2024: אוצרת: דביר שקד

כחלק ממסורת ארוכת שנים, בית האמנים ממשיך לקבל מדי שנה חברות וחברים חדשים לאגודת אמני ירושלים ופותח את עונת התערוכות השנתית בתצוגת עבודותיהם.
השנה הצטרפו לשורות האגודה שלושה חברים וחברות חדשים: הדס דוכן, סרגיי מקסימישין ורעיה מנובלא.

הדס דוכן  |  באה הרוח
התערוכה “באה הרוח” היא סביבה רישומית בעקבות “חזון העצמות היבשות” מספר יחזקאל, שבו חוזה הנביא את תחיית המתים, כשהעצמות היבשות בעמק שלפניו קורמות עור וגידים ושבות לחיים. במהלך ההיסטוריה היהודית זכה החיזיון למגוון פרשנויות, מתפיסת הטקסט כמנבא אירוע עתידי, המתואר כפשוטו, ועד קריאות אלגוריות, הרואות בו משל סימבולי. התוכן המקאברי, אך בה בעת מלא תקווה, הִפרה את דמיונם של רבים, ואיכותו החידתית אִפשרה לפרשו לאורך השנים באופנים יצירתיים ואקטואליים, בהתאם לרוח התקופה. בתערוכה נרקם החזון מול עינינו, ומצביע על אפשרויות קסומות ואנימיסטיות, הטמונות בשיירי החיים ובטבע שאנו חלק ממנו.

סרגיי מקסימישין | צייר לי צילום
זה שלושה עשורים פועל סרגיי מקסימישין כצלם עיתונות, המתמקד בעיקר בתצלומי מגזין ברחבי העולם, ופעמיים זכה בתחרות World Press Photo. בשנתיים האחרונות הוא מתגורר בירושלים, אליה הגיע עם רעייתו בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה ובשל איומים שקיבל על רקע עמדתו העיתונאית הביקורתית כלפי הממשל הרוסי. התצלומים שנבחרו לתערוכה מייצגים את הפן האמנותי יותר ברפטואר של מקסימישין: הם אינם
מבוימים, אך מסודרים בקומפוזיציות מהודקות, ומציגים זוויות מבט ושימוש עז בצבע כשל ציורי הרנסנס
והבארוק שבמוזיאון ההרמיטאז’ בסנט פטרסבורג. בעבודות, שצולמו ברחבי העולם, נראים גברים ונשים בעת עבודה, אכילה, תפילה ופעילות פנאי, מלוּוים בבעלי חיים, בתוך סביבה עשירה חזותית, גם אם פעמים רבות דלה מבחינה חומרית.

רעיה מנובלא/   Thinking about Collage
מעשה הקולאז’ של רעיה מנובלא –הוא התפתחות של הציור, שעמו החלה את דרכה האמנותית, העמקה ומיקוד שלו. מן הניירות הצבעוניים שהיא מלקטת היא יוצרת קומפוזיציות מורכבות בתהליך אינטואיטיבי, יסודי, מתמשך ומושחז, שבו שמורה חשיבות רבה לכל מיקום, גוון, מרקם, וכן ליחסים בין הניירות השונים המרכיבים את קולאז’. העבודות מושפעות מפסלי טוטם, מאיורים לספרי ילדים וממוזיקה, ומהוות מעין פסלי קיר שטוחים, המעלים שאלות ציוריות ופיסוליות כאחת ונטענים במשמעויות טקסיות ומאגיות.

מיכל בן זאב / עיסה לבנה
אוצרת: דליה לוין

מיכל בן זאב יוצרת בעיסת נייר, בעץ ובצבע. את פיסות העץ היא מלקטת בחורשות ובחוף הים, שרידי עצים שנכרתו, נשברו או נפלטו אל החוף, ומפיחה בהם חיים חדשים. את הנייר היא קורעת, גורסת ובוחשת במטבח ביתה, בדומה למלאכה הנשית העתיקה של הכנת בצק – פעולה ראשונית של קיום חיים ושל הישרדות. כשהנייר מתגבש לכדי עיסה ומתקשה, הוא שב למקורו – לעץ. החיבור בין העץ לעיסת הנייר הינו מיידי והומוגני, וכך שבים החומרים ומתאחדים באבולוציה מחזורית כבמעין פעולת ריפוי שמאנית. בן זאב מתגוררת בסביבה כפרית, מוקפת בחי ובצומח. אמנותה היא חלק מן הטבע ומן העולם, חלק מן הבריאה, שזורה בשרשרת אינסופית של בריאה והיבראות, בתהליך בלתי פוסק. בן זאב מעתיקה ומשכפלת צורות קיימות או מדומיינות, המתפתחות מתוך היגיון משל עצמן ומחוקיות פנימית. כשהיא טובלת את ידיה בעיסה הלבנה והדביקה, היא מתחקה אחר אותה תוכנית גדולה של הטבע. מתוך צורות, סמלים ודגמים, המתהווים בצמחייה, היא מוציאה מתחת ידיה פסלים, ההופכים בתערוכה ליצורים. אופן ההצבה בחלל מספר סיפור, מעלה מחזה. היצורים שבים אל היער בתהלוכה שקטה, לא עוד שברי ענפים נטושים ועזובים, אלא ישויות רבות הוד ואפופות סוד.

סימה גיל / ניוֹבֶּה
אוצרת : לאה אביטל

תערוכתה של גיל פורסת מראות של עיר אירופאית קפואה: יופייה האבסולוטי של מזרקה ברגע קפיאתה, רחש המים מתחלף בדומייה, ושאון העיר עוטה כתר או תכשיט מנצנץ. רגע שהוא נס המים, שהפכו לסלע והיו לפסל. אותו חוק בסיסי הנוגע לשינוי מצב צבירה מנוזל למוצק ובחזרה, מתקיים באמצעות קרמיקה וזכוכית, שבהם טווח התנועה של החומר מצריך ידע טכני, אך מְזמן גם התנסויות מפְרות. במרכז התערוכה שתי מזרקות: האחת, עשויה מקרמיקה ומזכוכית, מדמה מזרקה קפואה; האחרת, בדמות דיוקן האמנית, דמעות הזולגות מעיניה ממלאות את אגנה. המזרקה – אלמנט אדריכלי, הממוקם בדרך כלל במרכזי ערים וגנים ומְרכז מסביבו מפגש אנושי – שואבת את מבניה ואת תנועתה מן הטבע ומופעלת על ידי מערכת הזנה עצמית ומחזורית של מים זורמים.
תחת כישוף החורף, כאשר הטמפרטורות יורדות אל מתחת לאפס וכמות האנשים דלילה, יד הטבע מחליפה את מלאכת האדם. המזרקה – מיקרו-טבע מלאכותי – מתמגנטת אל תוך הזמן והמרחב וכמו קופאת עמהם. בקפיאתה היא פותחת את דלתה העירונית לסדר קוסמי חדש, ורגע דומייה זה ממוסס את הדיכוטומיה בין המלאכותי לטבעי ובין האישי-פרטי לציבורי. 
העבודות מעלות על הדעת גם את סיפורה הטרגי של ניובה (Niobe) מן המיתולוגיה היוונית, שצערה העמוק המשיך להנביע את דמעותיה כנחל, גם לאחר שקללה איבנה את גופה והפכה אותה לסלע. גופה האנושי הפך לטבע נצחי. כאשר מֵי צער בוקעים מחלונות הנפש (העיניים), הגוף הוא כמזרקה. המכניקה של המזרקה העירונית הופכת בגוף האנושי למכניקה שבבסיסה רגש, שהוא מנוע המזרקה. בדומה לסיפורה של ניובה, מידת הרגש היא לא כמידת הגוף, אלא היא חורגת ממנו בהרבה.

בית האמנים ירושלים,
שמואל הנגיד 12, ירושלים.
טל’ 02-6253653
שעות פתיחה: ב, ג, ד, ה 18:00-
10:00; שבת 14:00-11:00