בלה בריזל: בין מים למים
נדנדה 1976 עזבון האמנית בלה בריזל צילום אבי אמסלם
אוצרת: עדי דהן. עוזרות לאוצרת: ענת פלד, עדנה קוקיה
4.3.25 – 30.8.25
תערוכה מוזיאלית מקיפה ראשונה לאמנית בלה בריזל בהשתתפות חניתה אילן, עומר הלפרין, שחר יהלום, אתי לוי, מרב קמל, תומר רוזנטל, אסתר שניידר.
עומק ומסתורין אופפים את ציוריה, חייה ומותה של האמנית בלה בריזל (1982-1929). בסטודיו שלה באי הספרדי פורמנטרה היא יצרה ציורים מטאפיזיים, האוצרים מטען נפשי עמוק ועז. עבודותיה חרגו מהסגנון שרווח בארץ בקרב אמני התקופה, ואף שהציגה בישראל מפעם לפעם שמה לא היה מוּכּר לציבור הרחב. התערוכה הנוכחית במוזיאון תל אביב מציעה מבט עכשווי על עבודותיה של האמנית הנשכחת, דרכו עולה ונגלית הרלוונטיות של יצירתה.
בלה בריזל, שחר 1978 צילום אבי אמסלם
בלה בריזל נולדה בטבריה למשפחה חרדית. כשהייתה בת 16 ראתה לראשונה תערוכת אמנות ששינתה את מסלול חייה: היא החליטה להיות אמנית, עברה לתל-אביב ולמדה פיסול וציור. בגיל עשרים פגשה את הצייר ומבקר האמנות סיומה ברעם, והשניים היו לזוג סימביוטי. ב-1949, הם עברו לפריז, שם למדה בריזל בבית הספר לאמנות, אקול דה בוזאר, והחלה להתערות בחיי התרבות בפריז, הציגה בגלריות ואף זכתה בפרסי ציור. עם סיום לימודיה, קבעו בני הזוג את מושבם באי הספרדי פורמנטרה (Formentera). הניתוק והחיים הפשוטים היטיבו עמם. הם ציירו באינטנסיביות, יצאו לדיג וקיימו קשרי קהילה עם תושבי האי המעטים. הם התקינו בביתם מכבש דפוס, ומכרו לתיירים את הדפסי האבן שיצרו כמקור פרנסה. האידיליה נקטעה ב-1980, עם מותו הפתאומי של ברעם. בריזל שבורת הלב הקדישה את השנתיים הבאות לעריכת ספר על יצירתו של ברעם ולהבאתו לקבורה בהר הזיתים. ב-1982, עם השלמת משימות אלה, הלכה לעולמה.
בלה בריזל, הזדהות,1951 צילום אבי אמסלם
סיפור חייה של בריזל מצטייר כאגדה או תסריט קולנועי יותר מאשר ככרונולוגיה של חומרי חיים. הפנטזיה על הציירת הטוטאלית, שפורשת מחיי חברה אינטנסיביים לבדידות של איי-נפשה, מפרנס את הדמיון, כך גם סיפור האהבה של ברעם ובריזל וסיום חייהם הדרמטי.
בלה בריזל, ללא כותרת 1976-78, צילום אבי אמסלם
שם התערוכה "בין מים למים" נקשר לבחירה של בריזל לחיות על אי, יבשה מוקפת מים כביטוי גיאוגרפי לצורך במעטפת רחמית. בציוריה, דמויות רפאים חסרות סימני זיהוי, כמו מרחפות מתודעת האמנית אל משטח הציור. עבודותיה המוקדמות משלבות נושאים וסמלים מהמיסטיקה היהודית, הנצרות והמיתולוגיה. מופיעות בהן נשים לצד חיות וגרמי שמים בעולם מופלא של חן ותום החדור בתחושות סכנה ואפלה. בהמשך התפתחותה האמנותית, מהלך של התכנסות וצמצום הותיר בציור דמויות הנתונות בדינמיקה של יחסי תלוּת וחסוּת. עבודותיה המאוחרות כבר מנותקות כמעט לגמרי מכל השפעה חיצונית שאינה אינטימית ביותר. מסתמנת בהן תנועה של הבשלה, וזיקוק של מטעני הנפש העמוקים, שהם חומרי הגלם של יצירתה.
בלה בריזל , שלווה 1953 צילום אבי אמסלם
את התערוכה חותם הפרק "להוליד אם", בו מוצגות עבודות עכשוויות המהדהדות את רוח יצירתה של בריזל. העדר סביבה תומכת של אמנות נשית מובהקת בתקופת חייה של בריזל, מותיר אותנו עם שפה חסרה, וייתכן שנוכחותן של אמניות הפועלות כיום, ועוסקות בנושאים כמו סימביוזה, נשיות, מיניות, מיסטיקה דתית ורוחניות, מקנה לעבודתה תוקף מחודש. המהלך לאחור, החורג מיחסי השפעה ליניאריים בין דורות ותיקים לצעירים, כמו מאפשר להוליד את בריזל כאֵם אמנותית, בדיעבד.
התערוכה במוזיאון תל אביב מציעה עיון מחודש ביצירותיה של בלה בריזל, במקביל למגמות בעולם האמנות הבינלאומי, שמציף בשנים האחרונות עניין באמניות שעיסוקן ספיריטואליות נשית ומיסטיקה.
מגמות אלה חותרות לתיקון היסטורי ולהרחבת הקאנון של תולדות האמנות עם יצירתן של נשים שזכו להכרה בזמנן אך נשכחו או כאלה שעבודתן הודרה לשוליים וראויה למבט ופרשנות חדשה.
