כתבתה של נעמה משיח כהן על ברק אטקין מחבר הספר החתול של שרדינגר נכנס לכיתה.
קרדיט צילום: צמרת הוצאה לאור
מילדות אמריקאית לישראליות מלאה נולדתי בארצות הברית ביום העצמאות האמריקאי, 4 ביולי. זיקוקי דינור הבריקו בשמיים מעל בית החולים ואמי החליטה שהשם המתאים לי ביותר הוא ברק. אמי הייתה מורה ואבי מהנדס. בהמשך החיים חיברתי את המקצועות של שניהם והפכתי למורה שמהנדס לתלמידים את המחשבות ואת הרגשות לטובה (אני מקווה).
בגיל שלוש, כשעלינו לארץ, אמי ראתה שאני מצייר ביד שמאל. היא אמרה לי שזו היד הלא נכונה. אמרתי לה שהיד מחליטה, לא אני ולא היא. כמובן שצדקתי. מאז ועד היום אני מערבב בין שמאל לימין, גם בידיים וגם בפוליטיקה. כדי לשרוד את התיכון ציירתי כל הזמן ותליתי את תוצרי האמנות שלי על קירות הכיתה. כבר אז נולד בי ההומור שיתגלגל אחרי שנים לספר "החתול של שרדינגר נכנס לכיתה" – זהו הומור ציני, אירוני וסרקסטי. בלי הומור התיכון היה בלתי אפשרי. בעצם גם העולם כולו היה בלתי אפשרי, והחיים בו. למדתי במגמה ביולוגית ומכאן ההתעניינות שלי במדעים, בבעלי חיים ובחתולים.
שירות צבאי ופיתוח תפיסת עולם
בשירות הצבאי הייתי עיתונאי צבאי במשך שלוש שנים וחצי. בתפקיד זה נכנסתי ללבנון במלחמת לבנון הראשונה. הייתי בסיורים ובמארבים בעיר צור ובאגם קרעון בחזית המזרחית מול הסורים, וראיתי מעט מלחמה. בעולם המטורף הזה, ובמיוחד בישראל הקטנה והאהובה שלנו, כשכל כמה זמן מלחמות פורצות, צריך איכשהו לשמור על פרופורציות ועל מצב רוח טוב. אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שיש מצב כלשהו שהוא רציני מכדי לצחוק בו. מי שאומר לי לא לצחוק מצחיק אותי.משפחה מעורבת ויצירה משותפת
אני נשוי בנישואיי השניים ויש לי שלושה ילדים משלי ושלושה ילדים של אשתי בלה. שני בנים וארבע בנות. הם חברים טובים. כולם מאוד יצירתיים ושולחים ידם בתחומי אמנות שונים: תיאטרון, קולנוע, ציור ועיצוב. הילדים שלי מגוונים בכל גווני הקשת – גבוהים ונמוכים, כהים ובהירים, נוטים פעם לכאן ופעם לכאן. והכול מתקבל באהבה ובשמחה.
שתיים מהבנות, עדן וטורי ציירות מוכשרות והן היו השותפות שלי ביצירת הספר "החתול של שרדינגר נכנס לכיתה". יצירת הספר אני בכתיבה והן באיור הייתה חוויה משפחתית מיוחדת במינה שכללה מפגשים, שיחות, שיתוף רעיונות והרבה עבודה קשה. עדן היא בוגרת שנקר, ציירת ומעצבת מוכשרת ביותר. טורי לומדת אנימציה ויש לה חוש הומור שלפעמים רק היא מבינה, אבל גם זה משהו. אם הן לא היו כל כך מוכשרות הייתי מצייר בעצמי בספר, אבל לא היה צורך – הן כיסו את העניין. חוויה משפחתית נוספת ומרגשת במיוחד הייתה שכולם באו לחתונה שלנו, כשבלה אשתי ואני התחתנו. זה נחמד להתחתן כשכבר כל הילדים בוגרים ומשתתפים בשמחה.
צילום עצמי
37 שנים של "מורה חדש"
אני מורה חדש כבר 37 שנים. בכל שנה אני מנסה להתחיל מחדש ולא להתעייף. לימדתי בני כל הגילאים, מיסודי ועד בני חמישים. לפני 37 שנים, כשהתחלתי ללמד, תלמיד נבון אמר לי: "אתה אוהב ללמד אותנו באותה דרך תמיד, נכון?" קיבלתי את הרמז ומאז אני מנסה לגוון וללמד בכל פעם בדרך אחרת. כשאני מלמד אני מספר סיפורים, עושה חיקויים, מציג הצגות, מספר בדיחות ומרשה לעצמי גם לסטות מהנושא. החלום שלי הוא שיום אחד אוכל לומר שלימדתי כל אדם בעולם משהו.
הסיכוי שזה יקרה לא גדול כי בכל זאת יש בעולם יותר משמונה מיליارד אנשים, אבל לא ויתרתי על הניסיון להגיע לזה. עד היום לימדתי כמה אלפים, כך שאני בכיוון הנכון.
אני מלמד גם תלמידים וגם מורים, במכללה להכשרת מורים. לסטודנטים שלי אני אומר שמורה טוב צריך לא רק לדעת ללמד אלא גם להיות קוסם, עם כישורי קסם אישיים מיוחדים לו. כמובן שאי אפשר ללמד קסם אישי – את הקסם הוא צריך לגלות בעצמו. אני חושב שהבדיחות שלי הן חלק מהקסם שלי. לאורך הדרך והשנים פגשתי כמה תלמידים עם חוש הומור יוצא דופן, מהסוג שמאתגר אנשים, ודווקא עם התלמידים האלה יצרתי ברית קטנה של הומור מיוחד. אם תלמיד מצליח להצחיק אותי בשיעור אני מרגיש חייב לו וזוקף זאת לזכותו לשנים קדימה, בלי קשר לשאלה אם הוא תלמיד טוב או לא. לדעתי צריך להוסיף עמודה בתעודה: כמה התלמיד מצחיק.
השכלה והתפתחות מקצועית
למדתי באקדמיה: חינוך, ניהול מוסדות חינוך ויהדות, ובמכון אדלר למדתי אימון אישי. מסלולי הלימוד הללו נתנו לי מושג כמה מורכב עולם החינוך ומאתגר, ואיזה פלא נדיר ומסתורי זה להצליח בתוכו. ובכל זאת יש הרבה מורים שמצליחים. כמה מאושרים תלמידים שפוגשים את המורים- הקוסמים הללו. לימודי האימון האישי חיזקו אצלי את ההבנה שאסור לצמצם אנשים למספרים, לציונים, לתארים מוכרים. הנטייה שלי היא לחזק אנשים ולא למדוד אותם, למצוא בהם את הצד החיובי. ברגעים של מתח או התנגשות בין אנשים הומור יכול להיות הגורם המרגיע והמתווך.
הולדת "החתול של שרדינגר נכנס לכיתה"
הספר "החתול של שרדינגר נכנס לכיתה" הוא תוצאה של הקשבה חדה ועמוקה יותר לשפה בה מדברים בבית הספר. גיליתי שאם מקשיבים טוב מאוד, בהקשבה אחרת, לשיחות בבית הספר – בחדר המורים, בכיתות, בהפסקות – אפשר לגלות דברים חדשים שלא חשבנו עליהם קודם.
אפשרויות חדשות. ישבתי בחדר המורים, העמדתי פנים שאני עסוק במשהו מועיל, כמו בדיקת מבחנים או עבודות, ובעצם הקשבתי לשיחות המורים. לדוגמה, מורה לתעבורה מדבר על תמרור המזהיר מפני עיקול חד בהמשך הדרך. כששמעתי את זה לא יכולתי שלא לחשוב על אותו עיקול מסכן שהוא מדבר עליו. מי זה? הוא לא נעלב שקוראים לו עקום? ומה שומר אותו בכל זאת חד כל כך? פעם אחרת שמעתי תלמיד אומר במסדרון שבשיעור תנ"ך הוא למד על סיפור סדום ועמורה.
ופתאום עלתה בראשי השאלה: מה יקרה למורה לתנ"ך אם היא תסתובב לאחור במהלך השיעור הזה? מצבים רבים כאלה הולידו את הספר, והצורך לחייך ולצחוק בתקופה הלא פשוטה שעברה ועוברת על ישראל בשנתיים האחרונות.
אין מסר אחד חשוב בספר הזה. המסרים הם רבים, ערמומיים, מתגנבים, מתנפלים, מפתיעים, לפעמים לא מובנים. אי ההבנה שמתעוררת באדם לרגע קצר לפני שהוא מבין בדיחה הוא חלק הכרחי מההומור. ובעצם, המכנה המשותף לכל עמודי הספר הוא שאפשר גם לראות דברים אחרת.
שבשפה שלנו, במחשבות שלנו, גם ברגשות שלנו, מתחבאות עוד אפשרויות. וכדאי לפתוח אליהן את הראש. מלבד זאת הספר נתן הזדמנות לעדן להפגין את כשרונها הנדיר באיור קריקטורות, ולטורי לצייר חתולים מכל הסוגים והגדלים.
קרדיט צילום: צמרת הוצאה לאור
שירה במסווה של הומור
עד עכשיו ראיתי שהספר משיג את מטרתו. אנשים פותחים אותו וצוחקים. המטרה שלי בספר זה הייתה, שבניגוד לספריי הקודמים שהיו רומנים ארוכים, הפעם הדגש יהיה על הכתיבה הקצרה, הקולעת, המדויקת. במובן זה מבחינתי זה לא ספר בדיחות אלא ספר שירה. נכון, שירה שמובילה אולי לחיוך או לצחוק, אבל היא תמציתית – כל מילה וכל אות בה חשובה. וגם כל פסיק וכל נקודה.
להוציא הרבה ממעט, זו הייתה הכוונה. גם האיורים של עדן וטורי הם חלק מהמטרה הזו. הם נועדו להעלות חיוך במבט ראשון, אבל עוצבו בצורה עשירה ומורכבת מספיק כדי שאדם יתבונן בהם שוב ויגלה בהם משהו חדש, שלא ראה קודם.
במקביל לספר אני מקיים סדנאות בנושא הומור ותפקידו במערכת החינוך. הפכתי למומחה בנושא הומור בכיתה ובהוראה בכלל ואני מתכנן להעלות מופע סטנד-אפ בנושא. עשיתי כבר צעדים ראשונים בנושא זה והופעתי עם סטנד-אפ מול קהלים קטנים. יום אחד אופיע מול כל האנושות בלייב במופע הסטנד-אפ הגדול ביותר שהיה אי פעם. יצחקו? נראה.
הספר "החתול של שרדינגר נכנס לכיתה" יצא לאור בהוצאת ספרי צמרת
