בסרטו החדש 'החסד', מציב הבמאי פאולו סורנטינו את הצופים מול אחת השאלות המורכבות ביותר של הקיום האנושי: האם לאדם, גם אם הוא נושא במשרה הרמה ביותר, יש את הזכות המוסרית להכריע בחיים ובמוות?
דרך סיפורו של מריאנו דה סנטיס, נשיא הרפובליקה האיטלקית, נפרשת יריעה אנושית ופוליטית מהפנטת. דה סנטיס, המגולם על ידי טוני סרווילו בהופעה רבת רבדים של ריסון וכאב, אינו מנהיג רם דרג במובן המקובל, אלא אדם שנאלץ להתמודד עם המשקולות המוסריות הכבדות ביותר שניתן להניח על שולחנו של אדם. סביבו ניצבת דורותיאה, בתו ויועצת הסתרים שלו, המלווה אותו בנאמנות כמעט דתית, תוך שהמתח בין השניים הולך ונבנה ככל שהנשיא דוחה את רגעי ההכרעה שלו.
במרכז הסרט ניצב מתח בלתי פוסק בין דרישות החוק היבש לבין נטייתו הטבעית של שליט המבקש להכיל את סבלם של הכפופים לו, והכל סביב תהייה גדולה על אודות בעלותנו על הזמן והחיים עצמם. על שולחנו מונחים שלושה מקרים הממתינים לחתימתו, כשכל אחד מהם מציב מלכוד מוסרי: חנינה לאישה צעירה שהרגה את בעלה המתעלל, חנינה לגבר מבוגר שגאל את אשתו החולה באלצהיימר מייסוריה, ואישור חוק להתרת המתת חסד. הדילמה בנוגע להמתת החסד הופכת במהרה לפצצת זמן פוליטית, שכן כל הכרעה שלו נתפסת כבלתי אפשרית: סירוב לחוק נחווה כעינוי מכוון של הסובלים, ואילו חתימה עליו עשויה להיתפס כהחלטה להפוך לרוצח.
בתוך הדילמות הללו נולד המשפט המזוקק המגדיר את ליבת הסרט: "אם לא אתן חנינה – אני מענה. אם אתן חנינה – אני רוצח". זהו תיאור מדויק של מלכוד קיומי שבו כל בחירה מותירה צלקת על המצפון. סורנטינו, במיומנותו האופיינית, מעביר את מרכז הכובד אל האורוות ההיסטוריות של ארמון הקווירינאלה. שם, מול הסוס האהוב שגוסס בייסורים, נחשפת חולשתו של הנשיא: סירובו להרדים את החיה, למרות תחנוני מטפליו, הופך למטפורה מטלטלת לחוסר היכולת שלו להתמודד עם סבלו של האחר ועם הכוח שניתן בידיו להפסיק חיים. המאבק הזה מוצא הד סוריאליסטי בדמותו של "אפיפיור שחור" צעיר ורדיקלי, המפציר בו להימנע מחתימה, וכן בדמותו של אסטרונאוט המרחף בתחנת חלל, שתמונתו על המסך מעוררת בנשיא קנאה עמוקה על הריחוק והניתוק מהאדמה הרוויה בכאב ובזיכרונות.
הסרט אינו מסתפק במישור הממלכתי ופולש לנבכי חייו הפרטיים של הנשיא, שם הוא מוטרד מחשד לבגידה מן העבר של אשתו המנוחה,, חשד המופנה לעבר חבר ילדותו, שר המשפטים אוגו רומני, ומעורר סצנות המשלבות בדיחות דעת עם כאב עמוק. דמותה של קוקו ואלורי, חברתה הטובה של המנוחה, נותרת כשומרת הסוד היחידה. בעידודה של דורותיאה, הוא עובר מעין מודרניזציה חיצונית, מתחיל להאזין לראפ ואפילו לומד בעל פה מילים של שיר שאת תוכנו הגס הוא ממלמל לעצמו בתמיהה.
האסתטיקה הוויזואלית שבוראת הצלמת דאריה ד'אנטוניו, בין הפאר המאובק של הארמון לבין הערפל המנוכר של צפון איטליה שבו ממוקם הכלא, יוצרת אווירה מלנכולית שמהדהדת גם בפסקול העכשווי והמפתיע, הכולל אף הופעת אורח של הראפר גווא פקאנו.
דה סנטיס, בחיפושו אחר משמעות, מנסה להתחבר לקצב המודרני כדרך להתמודד עם שאלות שאלוהים, כפי שטוען האפיפיור השחור, בחר להשאיר כסימני שאלה בלבד, ללא תשובות קלות. בכך הוא מותיר את הנשיא, ואת הצופים, לבד מול מראה המציאות הבלתי נסבלת של החיים והמוות.
החסד – La Grazia
שחקנים / שחקניות: טוני סרווילו אנה פרצ’טי
במאי/ת פאולו סורנטינו
הפקה תסריט: פאולו סורנטינו
אורך: 133 דקות
שפה: איטלקית
מקום / שנה איטליה / 2025
הגבלת גיל: הותר לכל
בכורה: 4/6/2026
ז'אנרים: דרמהזר
גרסאות ? טרום בכור
טריילר:
