לפעמים, יצירות מופת לא באמת מזדקנות. הן פשוט מחכות לרגע הנכון כדי לפשוט את צורתן הישנה וללבוש דמות חדשה, כזו שתזכיר לנו מי אנחנו כאן ועכשיו. אחרי שצפיתי ב"טוסקה" של ג'אקומו פוצ'יני באופרה הישראלית, נותרתי מטולטלת. זה לא היה רק ערב של מוזיקה קלאסית מעודנת; זו הייתה חוויה חזותית ורגשית ששיקפה באופן מדויק ומצמרר את העולם שבו אנחנו חיים בקיץ 2026.
כשרומא של 1800 פוגשת את המציאות הדיגיטלית ב׳טוסקה׳
על פניו, "טוסקה" היא אופרה קלאסית: רומא, תקופה של תהפוכות פוליטיות, אהבה, קנאה וטרגדיה. אבל ההפקה הזו בחרה בדרך אמיצה ומודרנית שמוותרת על הנוסטלגיה. הבמאי עידו ריקלין, יחד עם צוות העיצוב המבריק פאלקו הרולד, נדב ברנע ואייל לוי בחרו בשפת במה של ימינו. על הבמה לא ראינו כנסיות מפוארות או תלבושות תקופתיות כבדות אלא מינימליזם: מסכים, מכשירי קשר, ומצלמות מעקב שמרחפות מעל הדמויות כמו עין פקוחה ובלתי נראית.
פתאום, הדיכוי לא נראה כמו משהו רחוק בדפי ההיסטוריה. הוא נראה מוחשי, יומיומי ומפחיד. האופן שבו דמויות מנוטרות, נרדפות ומדווחות בזמן אמת בתוך המשרד המודרני של סקרפיה, הזכיר לי שוב עד כמה הפרטיות שלנו היא מושג נזיל בעידן הדיגיטלי, ועד כמה כוח פוליטי דורסני יודע להשתמש בכלים האלו כדי לשבור את רוחו של היחיד. זהו לא רק בימוי זהו כתב אישום על החיים בתוך ה"כלוב" הטכנולוגי שלנו.
הטריו הקטלני ב'טוסקה': בין קורבן לרודן
מה שהופך את "טוסקה" ליצירה נצחית הוא הדיוק הפסיכולוגי של פוצ'יני, ששאב השראה מהמחזה המקורי של ויקטוריאן סרדו. במרכז הדרמה עומדים שלושה טיפוסים אנושיים שפוצ'יני שרטט ביד אמן:
מריו קוורדוסי: האמן, הצייר שנקלע למאבק שגדול עליו. במחווה מודרנית הוא מייצג את האינטלקטואל, את האדם החושב שנרדף בגלל האידיאולוגיה שלו. הסבל שלו הוא הסבל של כל מי שמנסה לשמור על האמת שלו בעולם שדורש ציות עיוור.
הברון סקרפיה: הנבל האולטימטיבי. הוא לא סתם "רשע", הוא מייצג את כל מה שרקוב במוסדות הכוח. השילוב של כוח פוליטי גס עם מניפולציה מינית וצביעות דתיתת בסצנת ה"טה דאום" המצמררת שבה הוא מתפלל בזמן שהוא מתכנן אלימות הופך אותו לדמות הכי רלוונטית בפוסט המודרני שלנו. הוא מזכיר לנו שגם בעידן של טכנולוגיה מתקדמת, יצרים אנושיים כמו תאוות כוח ושליטה נותרו האיום הגדול ביותר על החופש שלנו.
טוסקה: הדיווה. בטוסקה פגשתי אישה מורכבת שחורגת מהגדרת ה"קורבן". אל לנו לשכוח, היא נולדה כיתומה מוורונה שרעתה כבשים, אישה שפילסה את דרכה מהשוליים אל פסגת עולם האמנות. היא קנאית, היא דתייה, היא אוהבת בטירוף, והיא עוברת תהליך של התפכחות כואבת מהאמונה שהעולם צודק. הרגע שבו היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולרצוח את סקרפיה הוא רגע של שחרור, אבל גם של הרס עצמי טרגי, היא מנסה "לבייש" את חייה כבמאית, אך מגלה שהיא משחקת במשחק שסקרפיה תכנן מראש.
כבר במערכה הראשונה, הבמאי מציב אותנו בלב הסערה: כנסייה ריקה שהופכת לזירת מרדפים, שבה האסיר אנג'לוטי מחפש מחבוא, וקוורדוסי מוצא את עצמו נשאב לקנוניה פוליטית בעל כורחו. כשטוסקה נכנסת לתמונה, הקנאה שלה שבבסיסה אי-הבנה שסקרפיה מנצל ללא רחם הופכת למנוע של דרמה פוליטית. כשסקרפיה מניף את המניפה של המרקיזה מול פניה של טוסקה, הוא לא רק מפעיל אישה קנאית, הוא מפעיל כלי נשק. ברגע הזה, על רקע תפילת ה'טה דאום' המרעידה את הכנסייה, אנחנו מבינים שהדמויות הן קורבנות של מידע שמשמש נגדן.
לא רק ליווי: התזמורת כמנוע של סרט מתח ב'טוסקה'
פוצ'יני לא היה רק מלחין, הוא היה במאי מוזיקלי מהפכני. רבים מכנים אותו "וריסט" (ריאליסט), אך הוא הרבה מעבר לזה. ב"טוסקה", הוא הופך את התזמורת לגוף אקטיבי היא לא מלווה, היא מניעה. הוא יצר מבנה של סרט מתח, תוך שימוש באפקטים ריאליסטיים ובמוטיבים חוזרים שסוגרים על הקהל.
כשהאריות המופתיות כמו Vissi d'arte או E lucevan le stelle בקעו מהבמה, הן נשמעו פתאום לא כקטעי שירה רחוקה, אלא כזעקות קיומיות של אדם שרואה את חלומו מתנפץ. זו המוזיקה של הקונפליקט בין היופי של האמנות לכיעור של הכוח. בביצועים המופתיים שראינו, ניכר כיצד הזמרות נכנסות לנעליה של טוסקה לא כדמות היסטורית, אלא כאישה בשר ודם שנאבקת על חייה מול מנגנונים דורסניים.
החזון הבימתי והקולי של ההפקה
החזון הבימתי: הבמאי הישראלי עידו ריקלין והסצנוגרף הגרמני פאלקו הירוולד שחררו את היצירה ממוסכמות המסורת, והעבירו את העלילה (שנכתבה במקור לפי מחזה עבור שרה ברנאר) אל המציאות העכשווית, כשהמוזיקה של פוצ'יני מעצימה את הטרגדיה
התצוגות הקוליות והמשחקיות:
הטנור אדוארדו אלאדרן (מריו קוורדוסי): הרשים ביכולותיו הקוליות, בלהט שלו ובחירותו המוזיקלית בדואט המיסטי מתוך המערכה השלישית לצד מיכיילנקו
הסופרן אלנה מיכאיילנקו טוסקה): הפגינה טווח רגשי רחב מקסם קליל ועד אימה קיומית, כשהיא פורצת בקלות את מעטפת התזמורת בסצנות הדרמטיות של המערכה השנייה.
הברון סקארפיה (הבס-ברייטון מיקולאי זלאסינסקי): בניגוד לדמות הקלאסית והמאסיבית, בחירתו בקול גבוה יותר ובשקט מאיים העצימה את תחושת הסכנה והאסתטיקה של הרוע.
הניצוח והתזמורת: המאסטרו דן אטינגר, שמלווה את השירה כמקובל במסורת האופראית, הוביל ביצוע נטול מלודרמטיות יתר, עם דגש על כלי נשיפה ממתכת שיצרו ממד אפוקליפטי, תוך ביצוע מלא של הפרטיטורה בקצב מעט איטי.
למה כדאי להמשיך לדבר על זה?
יצאתי מהאופרה בתחושת טלטלה, אבל גם בתחושת עוצמה. "טוסקה" בגרסת 2026 היא תזכורת חדה לכך שכשכוח מרוכז בידיים הלא נכונות, הוא הופך לכלי של ניצול. אבל היא גם מזכירה לנו שהאומץ האנושי הנאמנות לאהבה, לחברים ולעצמנו הוא הדבר היחיד שאי אפשר למחוץ גם תחת המגף הכבד ביותר.
האמנות הזו, שנכתבה לפני יותר ממאה שנה, מרגישה היום יותר רלוונטית מתמיד. היא דורשת מאיתנו לעצור, להביט במסכים שמקיפים אותנו, ולשאול: מה נשאר מהנשמה שלנו בתוך כל הרעש הזה? האם אנחנו הופכים לנתונים במערכת של סקרפיה, או שנמצא את הכוח להיות הטוסקה של חיינו?
הנה הטקסט לאחר עריכה קלה לשמירה על רהיטות והתאמה לסגנון עיתונאי/בלוגי, תוך הקפדה על שמירת התוכן המקורי כבקשתך:
הפקת "טוסקה" חותמת את עונת ה-40 של האופרה הישראלית
עונה חגיגית מגיעה לסיומה: האופרה הישראלית מציינת ארבעה עשורים של יצירה אופראית בישראל עם הפקה מרשימה של "טוסקה", יצירת המופת של פוצ'יני. הבחירה באופרה זו לחתימת העונה מדגישה את מחויבותה המתמשכת של האופרה הישראלית לשילוב בין קלאסיקות אהובות לבין פרשנות אמנותית עכשווית ורלוונטית.
"טוסקה" מציעה חוויה תיאטרלית ומוזיקלית עוצמתית מסע מטלטל של אהבה, תשוקה, כוח, בגידה ונקמה, המוכיח פעם נוספת מדוע היא נחשבת לאחת האופרות הגדולות והמרגשות שנכתבו אי פעם.
צוות סולנים בינלאומי וישראלי על ההפקה יוביל צוות סולנים מרשים:
בתפקיד טוסקה יופיעו סולניות הסופרן אלנה מיכאיילנקו ואנה נצ'אבה, בתפקיד קוורדוסי ישירו הטנורים אלכסיי דולגוב ואדוארדו אלארדן ובתפקיד הברון סקארפיה יופיעו הבריטונים מיקולאי זלסינסקי ויונוץ פאסקו.
לצידם יככבו אמנים ישראלים מובילים:
-
אנג'לוטי: עודד רייך ויאיר פולישוק (בריטון)
-
שמש הכנסייה: יורי קיסין ויואב איילון (בס)
-
ספולטה: אנתוני ווב ועדי עזרא (טנור)
-
שארונה/הסוהר: פניני לאון גרובנר (בס) וקיריל אודינצוב (בריטון)
-
נער רועה: טל גנור (סופרן)
המנצח רתם ניר ינצח על ההופעה בתאריך ה-30.7. עוד משתתפים בהפקה: מקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתי ברקוביץ', מקהלת הילדים מורן ותזמורת האופרה – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.
מידע נוסף:
-
שפת השירה: איטלקית (עם כותרות תרגום לעברית ואנגלית).
-
משך המופע: כשעתיים וחצי (כולל הפסקה).
-
מחירי כרטיסים: 210–490 ש"ח.
לוח מופעים:
-
17.7, יום ו' – 13:00
-
19.7, יום א' – 18:00 (ערב גאלה)
-
20.7, יום ב' – 20:00
-
21.7, יום ג' – 20:00
-
23.7, יום ה' – 20:00
-
24.7, יום ו' – 13:00
-
25.7, מוצ"ש – 20:30
-
26.7, יום א' – 18:00
-
28.7, יום ג' – 20:00
-
29.7, יום ד' – 18:00
-
30.7, יום ה' – 20:00
לפרטים ורכישת כרטיסים: אתר האופרה הישראלית | קופת האופרה: 03-6927777 בית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ'), שאול המלך 19, תל-אביב.
