שונאים, סיפור אהבה בבית ליסין: מסע מטלטל אל מעמקי הנפש הפצועה

"שונאים, סיפור אהבה" בתיאטרון בית ליסין בעיבודה של נועה לזר-קינן על פי ספרו של יצחק בשביס-זינגר ובבימויה של שיר גולדברג הוא הרבה מעבר לעוד הצגה בלוח האירועים. זהו מסע סוחף, כואב וחשוף אל תוך סבכי נפש האדם, שמציג מבט חד ולא מתפשר על מה שאנחנו מנסים להשאיר מאחור.

עולם חדש, נשמה ישנה

העלילה מציבה אותנו בלב ניו יורק של שנת 1949. העולם מנסה ללקק את הפצעים מהמלחמה ולהשתקם, ועבור הרמן ברודר (תום חגי) ניצול מהתופת האירופית העיר האמריקאית השוקקת אינה גן עדן, אלא מבוך שבו הוא מנסה להסתיר את עברו.

אבל איך בונים מגדל של עתיד על יסודות של שקרים?

הרמן אינו רק גבר בוגדני. הוא אדם שאיבד את משפחתו, את עולמו ואת זהותו בטרבלינקה. הוא מנסה לחיות "חיים רגילים", אך נושא בתוכו תחושה תמידית שההווה הוא רק השאלה זמנית. מהר מאוד מתברר שהוא אדם החי בשלושה עולמות במקביל, כשלכל אחד מהם מחיר כבד.

שלוש נשים, שלוש זהויות – שונאים, סיפור אהבה

הכוח של המחזה טמון בדינמיקה המורכבת של הרמן מול שלוש הנשים בחייו, שכל אחת מהן מהווה מראה לצל אחר בנפשו המפורקת:

ידוויגה – רדה קנטרוביץ' (האיכרה הפולנייה): האישה שהחביאה אותו בתקופת המלחמה והצילה את חייו. בבית בניו יורק היא מייצגת עבורו את החוב והכרת התודה הנצחית, אך גם את הניסיון להתנתק מהזהות היהודית שגרמה לו סבל כה רב.

מאשה – יעל וקשטיין (המאהבת היצרית): צעירה יפהפייה ופצועה בנפשה, שחולקת איתו את אותה שפת אם של כאב ושתיקות. איתה, בתוך רומן סוער, הרמן מרשה לעצמו להיות "הניצול" האמיתי זה שזוכר, מדמם ומשתוקק לחיות כאילו אין מחר.

תמרה  – לימור גולדשטיין (האישה ש"חזרה מן המתים"): כשהסיפור מגיע לנקודת רתיחה, אשתו הראשונה שאותה הספיד וחשב שנספתה בשואה מופיעה לפתע. הופעתה מטלטלת את כל מערכת השקרים שטוותה את חייו ומעמידה אותו מול המציאות המוחלטת: העבר אינו רק רודף, הוא נוכח וחי.

הדינמיקה של השקר והאשליה של ההתחלה החדשה

בין אשמה, תשוקה, הישרדות ושקרים שהולכים ומסתבכים, ההצגה מציבה שאלה נוקבת: האם "התחלה חדשה" היא בכלל אפשרות, או מדובר באשליה?

במשפט אחד: האם אפשר באמת להשתחרר?

ההצגה מעלה שאלה נוקבת: האם התחלה חדשה היא אפשרות, או אשליה מסוכנת? בשביס-זינגר מזכיר לנו שהאדם הוא סך כל זיכרונותיו. הניסיון של הרמן לברוח משקריו ולמחוק את העבר רק מנציח את המוות שחווה במלחמה, והופך אותו לאסיר של פחדיו. העלילה בוחנת לעומק את המושג "שונאים": בתוך הקשרים האוהבים ביותר צפים משקעים של תסכול וייאוש. אהבה אחרי טראומה קולקטיבית צבועה בגוונים עזים של אשמה, והגבול בין אהבה לשנאה הופך לדק מן הדק.

במציאות הישראלית של ימינו, שבה השכול והפציעות הנפשיות נוכחים כל כך, "שונאים, סיפור אהבה" מקבלת משמעות מצמררת. זהו אינו מחזה על היסטוריה רחוקה, אלא השתקפות של הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם כאב שלא מרפה.

הגיבורים אינם "טובים" או "רעים" במושגים קלאסיים, אלא אנשים שבורים שמנסים להסתגל לעולם שלא מבין את שפתם. השאלה בסופו של דבר אינה "עם מי יישאר הרמן", אלא "מי בכלל נשאר מהרמן" אחרי כל מה שעבר.

הבימוי והאנסמבל בהצגה שונאים, סיפור אהבה: חוויה שחודרת לעצמות

הבחירה בשיר גולדברג כבמאית מוכיחה את עצמה כקריטית. גולדברג מייצרת שפת במה פיזית, חלומית וטוענת, שמתרגמת את הטקסט הספרותי לחוויה ויזואלית ורגשית עוצמתית. התפאורה של ערן עצמון והתלבושות של יהודית אהרון ממחישות בצורה מדויקת את הניסיון של הדמויות "להתלבש" בזהויות אמריקאיות חדשות, בעוד מתחתיהן מסתתרות צלקות שלא יגלידו לעולם.

עבודת המשחק של אנסמבל השחקנים פשוט מצוינת: תום חגי מביל את הצוות במשחק טעון ומטלטל, ולצידו הופעות מרשימות של לימור גולדשטיין, יעל וקשטיין, רדה קנטרוביץ', אודליה מורה-מטלון, אופיר וייל וערן שראל. יחד הם גורמים לקהל להרגיש את החרדה הקיומית של הדמויות באופן בלתי אמצעי.

"שונאים, סיפור אהבה" אינה רק דרמה על בגידות, היא טרגדיה קיומית על היכולת (או חוסר היכולת) של האדם להמשיך לחיות לאחר שחווה את סוף העולם. כשהמסך יורד, הצופה נשאר עם תביעת אצבע עמוקה בלב ועם התובנה שהשדים שאנחנו מנסים להשאיר מאחור תמיד ימצאו דרך לחזור. יצירה מופלאה שממצבת את עצמה כלא פחות מקלאסיקה מודרנית על הבמה הצגה שלא עוזבת אותך גם הרבה אחרי שהאורות באולם נכבים.

קרדיטים:

• מאת: נועה לזר-קינן (על פי ספרו של יצחק בשביס-זינגר)

• בימוי: שיר גולדברג

• תפאורה: ערן עצמון | תלבושות: יהודית אהרון

• משתתפים: תום חגי, לימור גולדשטיין, יעל וקשטיין, רדה קנטרוביץ', אודליה מורה-מטלון, אופיר וייל, ערן שראל.

• טריילר: