הסרט פרימוורה Primavera לוקח את הצופים למסע בזמן אל ונציה של תחילת המאה ה־18 ומביא למסך סיפור המבוסס על תקופה מרתקת בתולדות המוזיקה הקלאסית.
במרכז הסרט נמצאת דמותו של אנטוניו ויואלדי והעולם המוזיקלי של אוספדלה דלה פייטה, בית היתומים שהיה גם מוסד מוזיקלי יוצא דופן. במקום הזה היתומות המוכשרות קיבלו הכשרה מוזיקלית והופיעו בפני פטרונים ואורחים חשובים, ומתוך המקום הסגור הזה צמחה מסורת מוזיקלית שהפכה את הנגניות הצעירות לשם דבר.
הבמאית מרגריטה ויקאריו, שביימה וכתבה את הסרט, מצליחה להפוך את הסיפור ההיסטורי לסיפור חי ונושם, כשהיא בוחרת להפנות את הזרקור אל המוזיקאיות הצעירות, שבדרך כלל נשארו בצילם של המלחינים הגדולים.
העלילה מתרחשת בשנת 1716, על רקע המלחמה בין ונציה לאימפריה העות'מאנית. בתוך התקופה הסוערת הזאת, המוזיקה של בנות הפייטה הופכת למקור גאווה עבור העיר ומושכת אליהן אצילים ופטרונים מכל רחבי אירופה. ברקע נמצא גם ויואלדי, שהמוזיקה שלו הופכת לחלק מרכזי מהעולם שהסרט בונה.
במרכז העלילה נמצאת צ׳צ׳יליה, כנרת בת עשרים שגדלה בפייטה והפכה למוזיקאית מוכשרת. דרך הסיפור שלה הסרט עוסק בשאלה עד כמה אישה יכולה לבחור את גורלה בתקופה שבה כמעט כל החלטה משמעותית בחייה נקבעת עבורה מראש.
פרימוורה: כשהמוזיקה הופכת לקול של חופש
אחד הדברים הבולטים בסרט הוא המקום המרכזי שהמוזיקה מקבלת. היא לא נמצאת רק ברקע, אלא הופכת לחלק מהסיפור עצמו. היצירות של ויואלדי והנגינה של המוזיקאיות הצעירות הופכות לשפה שבאמצעותה הן מבטאות את מה שלא תמיד מותר להן לומר.
הדמות של צ׳צ׳יליה מעניינת במיוחד משום שהמאבק שלה אינו רק על האפשרות לנגן. הוא מאבק על הזכות להחליט מי היא ומה יהיה עתידה. דווקא מתוך העולם הסגור שבו היא חיה, המוזיקה הופכת למקום שבו היא יכולה להיות באמת היא.
מבחינה קולנועית, הסרט מרשים מאוד. הצילום יוצר ניגוד יפה בין היופי והפאר של ונציה לבין החיים מאחורי הסורגים של הפייטה. גם הפסקול מצליח לחבר בין המוזיקה הקלאסית של התקופה לבין שפה קולנועית עכשווית יותר, ומעניק לסרט קצב ואנרגיה שלא תמיד אופייניים לסרטים תקופתיים.
המשחק הרגיש והאמין של הצוות מצליח להעביר את המתח שבין הכישרון והשאיפות של הצעירות לבין המציאות שמגבילה אותן, ובעיקר הופך את הסיפור ההיסטורי לסיפור אנושי שקל להתחבר אליו גם היום.
הכוח של פרימוורה נמצא בחיבור בין המוזיקה לבין סיפור על חופש. הסרט מזכיר עד כמה אפשר להעריץ כישרון של אישה, ובאותה נשימה לנסות לשלוט בחייה ובבחירות שלה.
זהו סרט תקופתי יפה ומושקע, אבל הוא לא נשאר רק בגבולות האסתטיקה וההיסטוריה. יש בו סיפור על נשים שמנסות למצוא את הקול שלהן בעולם שלא תמיד מאפשר להן להשמיע אותו.
ומה שנשאר אחרי הצפייה הוא בעיקר החיבור בין המוזיקה לסיפור. היצירות של ויואלדי מקבלות כאן משמעות נוספת והופכות לחלק בלתי נפרד מהסיפור ומהחוויה הקולנועית.
טריילר:
