נובה חדשה: הדור הבא של המוסיקה האנדלוסית
יש רגעים על הבמה שבהם המוסיקה מצליחה לחבר בין עולמות, תקופות ותרבויות באופן טבעי ומרגש, בלי צורך במילים מיותרות. זה בדיוק הקסם שמתרחש במופע המיוחד "נובה חדשה", ערב שכולו חגיגה של קולות צעירים ומבטיחים הממשיכים את השושלת המפוארת של המוסיקה האנדלוסית ומעניקים לה חיים חדשים.
במרכז הערב עומד מפגש פסגה מוזיקלי יוצא דופן. חמישה זמרים מובילים מהדור הצעיר של מרוקו, בהובלת האמן אנאס בלהאשמי

חוברים לחמישה פייטנים צעירים ומוכשרים מהמרכז לתרבות אנדלוסית בישראל.

יחד, על במה אחת, הם יוצרים דיאלוג חי, נושם ומפרה בשירה בעברית ובערבית. החיבור ביניהם אינו רק שיתוף פעולה אמנותי מרשים, אלא שיחה מוזיקלית כנה ואישית בין מסורות יהודיות ומרוקאיות שחיו זו לצד זו במשך מאות שנים, ומוצאות כעת שפה משותפת דרך הדור הצעיר.
המופע מפגיש שורשים עתיקים עם רוח צעירה ומחדשת, ומציג את המוסיקה שבמרוקו נקראת "אל אלא" ונחשבת למעודנת ביותר במורשת התרבותית של המדינה. לאורך הערב נשזרים זה בזה ביצועים מרגשים ליצירות מופת מתוך הקלאסיקה האנדלוסית, לצד פיוטים עתיקים ומודרניים ועיבודים בני זמננו שמעניקים לצלילים המוכרים פרשנות רעננה, סוחפת ועכשווית. המעבר הטבעי בין המקצבים המסורתיים, הפיוטים העמוקים והשירה הערבית הקלאסית לבין ההגשה המודרנית, חושף את העושר התרבותי המשותף שנרקם לאורך דורות של קהילות, שפות ותרבויות סביב אגן הים התיכון.
כדי להבין את עומק החוויה, כדאי להתעכב על משמעות השם. המושג "נובה" בעולם המוסיקה האנדלוסית מסמל סוויטה מוזיקלית שלמה, יצירה רחבת יריעה הבנויה מפרקים המובילים את המאזין במסע של רגשות, תנועה ומקצבים משתנים. בעבר מנו הנובות 24 יצירות, אחת לכל שעה ביממה, אך לימינו שרדו רק 11 מהן.
אחד הרגעים המרתקים ביותר בקונצרט נחשף על גבי שני מסכים שהוצבו מאחורי המבצעים והקרינו את מילות השירים. המוזיקה היא אותה מוזיקה משותפת, אך הטקסטים מגלים עומק מיוחד. בעוד שהמסורת המוסלמית שרה על האהבה, על הטבע ועל היין המשובח בחברה נעימה, המסורת היהודית לוקחת את אותם דימויים למחוזות הרוח והנפש. היהודים שרים על אהבת האל ועל טבע האדם, על הצורך לעמוד איתן כסלע מול אתגרי ההיסטוריה, על השכרון הנובע מהרצון להיטיב עם האנושות כולה באמצעות ידע ומעשים, ועל הגעגועים העמוקים למולדת ההיסטורית ולירושלים.
ברוח זו, המופע עצמו בנוי כמסע מוזיקלי סוחף, שבו כל זמר ופייטן מביא אל הבמה את צבע הקול הייחודי שלו, את הניואנסים שספג בבית ואת האנרגיה של דור שגדל לעולם פתוח ומחובר. גם כלי הנגינה מספרים את סיפור המפגש הזה: לצד הכלים האנדלוסיים המסורתיים נעשה שימוש בכלי מיתר, מקלדת ונשיפה מודרניים, אך אופן הנגינה בהם שמר על הצביון הייחודי, כאשר חלק מהכנרים ונגני הוויולה החזיקו את כליהם במאונך והעבירו עליהם את הקשת כפי שמנגנים בדרך כלל על קונטרבס.
הקהל שבאולם זוכה לחוות מקרוב את הדינמיקה המיוחדת שנרקמת על הבמה. המבטים המשותפים בין האמנים, ההקשבה ההדדית, הסלסולים שמשתלבים זה בזה בהרמוניה מושלמת והשמחה הגלויה שבשירה המשותפת הופכים את המופע לחגיגה תרבותית של ממש, כזו שסחפה גם את הקהל הצעיר באולם לזמזם בהתלהבות יחד עם המבצעים. ניכר כי כל אחד מעשרת המשתתפים ניגש אל החומרים העתיקים מתוך יראת כבוד למקור, אך גם מתוך רצון אמיתי להטביע בהם חותם אישי ועכשווי.
הדור החדש של הזמרים והפייטנים מוכיח שהמסורת האנדלוסית המפוארת רחוקה מלהיות מוצג מוזיאוני ששייך רק לעבר. היא חיה, פועמת, מתפתחת וממשיכה לרגש קהלים חדשים מכל הגילאים. דרך השילוב ההרמוני והווירטואוזיות המוזיקלית שלהם, האמנים הצעירים מעניקים למסורת הזו קול רענן ומשרטטים יחד את פניה של הנובה החדשה, כזו שמכבדת את השורשים העמוקים ומביטה בביטחון ובהתלהבות אל העתיד.










