ראיתי בשבוע שעבר את סרט הביכורים של ג'ורדן פירסטמן, קלאב קיד Club Kid, ויצאתי ממנו בתחושה שמלווה אותי כבר כמה ימים. מצד אחד זה סרט פרוע, מוגזם ולא מתנצל, כזה שצולל עמוק לתוך הסצנה המחתרתית של ניו יורק בלי פילטרים, ומצד שני הוא תופס אותך בלב דווקא במקומות הכי שקטים וחשופים שלו.

עלילת הסרט קלאב קיד | Club Kid
הסיפור מתחיל אי שם בברוקלין של לפני עשור, כשהגיבור שלנו פיטר גרין שג'ורדן פירסטמן עצמו מגלם בכריזמה מתפרצת, חי את חיי הלילה הקוויריים הכי קיצוניים שיש. הוא יחצן מסיבות מבוקש, מסמר הערב בכל מועדון חשוך, חי מלילה ללילה ומנהל יחד עם חברתו הטובה סופי (Cara Delevingne) ליין מסיבות מצליח. עשר שנים קדימה אנחנו פוגשים אותו באותה שגרה בדיוק, רק שהקסם מתחיל להתפוגג. העייפות מצטברת, המסיבות מרגישות ממוחזרות והמציאות דופקת בדלת, תרתי משמע.
בבוקר מעורפל אחד מופיעה אצלו בדירה בלואר איסט סייד אדיסון (Kirby Howell-Baptiste) ומביאה איתה ילד בריטי בן עשר בשם ארלו. הבשורה נופלת עליו משום מקום. ארלו הוא בנו הביולוגי מלילה נשכח לפני עשור, ואין לו אף אחד אחר בעולם. רגע לפני שהיא נעלמת ומשאירה את הילד מאחור, פיטר מבין שמהיום הוא אבא, בלי שום הכנה מוקדמת ובלי מושג איך מתחילים.

מכאן הסרט הופך למפגש חזיתי ומצחיק בטירוף בין עולם המועדונים הסוער לבין מציאות של הורות מאולתרת. פיטר לא באמת יודע איך לטפל בעצמו, אז הוא פשוט מנסה לדחוף את ארלו לתוך הכאוס הקיים שלו. הוא מציב לחבריו חוקים אבסורדיים כדי לשמור על הילד, מנסה לתמרן בין בקרים של ארוחות בוקר לבין לילות של מוזיקת האוס, ומוצא עזרה במקומות הכי לא צפויים, מחבורה צבעונית של בליינים ומלכות דראג ועד לשכנה מבוגרת מלמטה שנרתמת למשימה.

מה שהופך את הסרט הזה לכל כך מיוחד הוא שפירסטמן לא מנסה לייפות כלום. ההומור שלו חד, בוטה ולפעמים אפילו לא נוח לצפייה, אבל מתחת לכל הציניות מסתתרת רגישות נדירה ואנושיות גדולה. הצילום בפילם נותן לניו יורק תחושה מיוזעת, נוסטלגית ואמיתית, והפסקול מחזיק את הקצב לכל אורך הדרך. מעל הכול, החיבור בין פירסטמן לרג'י אבסולום הצעיר מרגיש טבעי לגמרי, נטול קיטש הוליוודי, כזה שנבנה ממבטים, משתיקות ומאהבה משותפת למוזיקה.
המוזיקה תופסת מקום מרכזי בסרט, ולא רק כחלק בלתי נפרד מחיי הלילה והמסיבות. היא הופכת בהדרגה לשפה משותפת בין פיטר לארלו, שמוצאים דרך להתחבר באמצעות האהבה שלהם לשירים. אפילו רשימת השירים המשותפת שהם יוצרים בספוטיפיי הופכת לסוג של גשר רגשי ביניהם, וממחישה כיצד המוזיקה מצליחה לקרב בין שני אנשים שהגיעו מעולמות שונים לחלוטין.

קלאב קיד Club Kid שואל שאלה גדולה על מה באמת הופך אותנו למשפחה, והאם אדם שרגיל לחיות רק בשביל עצמו מסוגל להשתנות כשמישהו אחר תלוי בו. זה סרט שמזכיר שהחיים כמעט אף פעם לא הולכים לפי התוכנית שלנו, שלפעמים דווקא האנשים הכי לא צפויים הופכים לבית, ושגם בגיל מאוחר אף פעם לא מאוחר מדי להתבגר באמת.
מעבר לכך, קלאב קיד | Club Kid הוא הרבה יותר מסרט על חיי לילה פרועים ועל אב שמגלה לפתע שיש לו בן. זהו סיפור על קשר בלתי צפוי שנרקם בין שני אנשים מעולמות שונים, על אהבה שנולדת דרך המוזיקה ועל הניסיון של אדם לשנות את חייו למען מישהו אחר. אלא שלא כל שינוי מבטיח סוף טוב. גם כשפיטר מבין שהוא רוצה להיות אביו של ארלו ומבקש לקבל עליו משמורת, למרות רצונו המפורש של הילד להישאר איתו, המציאות המשפטית מובילה לתוצאה כואבת. דווקא הבחירה בסיום הזה מעניקה לסרט ממד מורכב ומותירה את הצופה עם מחשבות על הורות, אחריות ועל הפער שבין הרצון להיות משפחה לבין האפשרות לממש זאת.
קלאב קיד | Club Kid
ארה"ב, 2026, 122 דקות
בימוי: ג'ורדן פירסטמן
משחק: ג'ורדן פירסטמן, קארה דלווין
פסטיבל קאן 2026, מבט מסוים
26 בנובמבר בבתי הקולנוע
טריילר:











