יש משהו שובה לב ביכולת של קולנוע אמיתי לקחת אותנו אל מחוזות רחוקים בין אם אלו שנים עברו, ארצות זרות או סתם תקופה שבה החיים עוד היו פשוטים יותר ולגרום לנו להרגיש בבית. זה בדיוק הקסם ששולטים בו אריק טולדנו ואוליבייה נקש, צמד הבמאים הצרפתים שאחראים על כמה מהיצירות הכי אנושיות, מצחיקות ומחממות לב שידע המסך הגדול בשנים האחרונות (כמו "מחוברים לחיים", "סה לה וי!" ו"יוצאים מן הכלל"). בסרטם החדש והאישי ביותר, "אשליות מתוקות", הם פותחים את האלבום המשפחתי שלהם ומובילים אותנו למסע רגשי אל שנת 1985 בפריז.
שנת 1985: העולם שקדם למסכים ב״אשליות מתוקות״
הבחירה למקם את העלילה באמצע שנות השמונים אינה רק עניין של תפאורה ויזואלית מרהיבה, פסקול מופלא או תלבושות מדויקות. זוהי בחירה לב לבה של הנוסטלגיה: תקופה שבה העולם עוד פעל בקצב אנושי ואיטי, טרם עידן הסמארטפונים והמסכים המרצדים שגוזלים כל רגע של שקט.
בתוך הנוף הפריזאי הזה אנו פוגשים את ונסן, נער בן כמעט שלוש-עשרה שנמצא בדיוק על התפר הכי מבלבל בחיים. הם כבר לא ילדים, אבל רחוקים שנות אור מלהיות מבוגרים. ונסן מתכונן לאירוע המכונן של תקופתו: בר המצווה שלו. בין שיעורי התורה, ההכנות והלחץ החברתי, הוא נאלץ לנווט בתוך מציאות משפחתית סוערת ומצחיקה להפליא. יש לו אמא שמנסה בכל כוחה לפלס דרך בעולם הקרייריסטי, אבא שעדיין מחפש את הייעוד והמקום שלו בחיים, ואח מתבגר שכל עולמו סובב סביב מוזיקה וכסף. לצד כל אלו, הוא חווה לראשונה את הלבטים, הפרפרים והסערות הקטנות-גדולות של אהבה ראשונה וגילויים מפתיעים על העולם שסביבו.
אשליות מתוקות: קומדיה של יומיום, הומור ורגש בגובה עיניים
הכוח הגדול של טולדנו ונקש מעולם לא נבע מדרמות גרנדיוזיות או תפניות עלילתיות מופרכות. הוא טמון ביכולת המדויקת שלהם למצוא את הקסם דווקא ביומיום הפשוט. הם יודעים איך לרקוח קומדיה שנונה שסוחטת צחוק בריא ומיידי מכל אולם קולנוע, לצד רגעי חסד עמוקים ומלאי אמפתיה שנוגעים בלב בלי טיפת ציניות.
הריבים סביב שולחן האוכל המשפחתי, המבוכות הקטנות של גיל ההתבגרות והניסיונות של ונסן להבין מי הוא ומה העולם הזה מצפה ממנו להיות, כל אלה מרגישים כל כך חיים ואותנטיים, עד שנדמה כאילו אנחנו צופים בזיכרונות של עצמנו.
הפסקול התקופתי, הלבוש המדויק והתחושה הכללית יוצרים מעטפת נוסטלגית עשירה שסוחפת את הצופה פנימה מהרגע הראשון.
בין נוסחה מוכרת ללב פועם
נכון, צופים אדוקים שמכירים היטב את הפילמוגרפיה של הצמד עשויים לזהות כאן את "החתימה" המוכרת שלהם אותם פתרונות מנחמים ולבבות חמים שמאפיינים את סרטיהם. לעיתים נדמה גם שהעלילה מתפזרת מעט בניסיון לתת מקום שווה לכל בני המשפחה. אבל הפגמים הקטנים הללו מתגמדים ברגע שהסרט עוטף אותך בכנות מתפרצת, בבימוי מלא חן ובפסקול שמחזיר את השנים אחורה.
"אשליות מתוקות" עומד בדיוק בהבטחה של שמו חגיגה קולנועית קטנה-גדולה, מנחמת ומעוררת הזדהות עמוקה. זהו סרט שמצליח להחזיר כל צופה לאותם רגעים שבהם הרגיש הכי אבוד והכי מלא תקווה בו-זמנית. יצירה חכמה, שנונה ומרגשת שפשוט אסור להחמיץ על המסך הגדול.
אשליות מתוקות – Just an Illusion
משחק: לואי גארל, קאמי קוטן, פייר לוטן
טריילר:
