שרה ברנארד: האלוהית – ניקלו בחר ליצור סרט שאינו ביוגרפיה שגרתית על חייה של שרה ברנארד, אלא דיוקן קולנועי של אישה יוצאת דופן שהפכה בחייה לאגדה. במקום לעקוב אחר תחנות חייה בסדר כרונולוגי, הוא מתמקד בפרקים מרכזיים ומכוננים, ובאמצעותם מנסה לפענח את סוד הקסם של מי שכונתה "האלוהית" והייתה אולי הכוכבת הבינלאומית הראשונה של העת המודרנית.
הסרט נפתח כאשר ברנארד כבר נמצאת בשיא תהילתה. היא אינה רק שחקנית מצליחה אלא תופעה תרבותית. אנשים נוהרים לראות אותה, אמנים מנציחים אותה ביצירותיהם והעולם כולו מוקסם מאישיותה. אולם ניקלו מתעניין פחות במעמדה הציבורי ויותר באישה שמאחורי הדימוי. הוא מבקש לחשוף את הפחדים, התשוקות והסתירות של אישה שחיה בעוצמה נדירה.
אחד הצירים המרכזיים של הסרט הוא סיפור אהבתה ללוסיאן גיטרי. מערכת היחסים ביניהם מוצגת כקשר עמוק, סוער ומורכב, שמלווה את חייה במשך שנים. לוסיאן הוא לא רק מאהב אלא גם שותף נפשי, אדם שמצליח לראות מעבר למסכה הציבורית של הכוכבת הגדולה. הסרט מראה כיצד אהבתם נעה בין תשוקה עזה, קנאה, פרידות וגעגועים, אך גם בין הערכה הדדית עמוקה.
למעשה, במובנים רבים סיפור האהבה הזה הופך לעוגן הרגשי של הסרט. בעוד העולם סביב שרה מתפעל ממנה ומציב אותה על כן, לוסיאן מתייחס אליה כאישה בשר ודם. דרך מערכת היחסים ביניהם אנו נחשפים לפגיעות שלה, לבדידות שמסתתרת מאחורי ההצלחה ולמחיר שהיא משלמת על החיים שבחרה לעצמה. הכימיה בין סנדרין קיברלן ללורן לאפיט מעניקה לסצנות המשותפות שלהם עומק ואמינות, והן מהוות את הרגעים המרגשים ביותר בסרט.
סנדרין קיברלן מצליחה ליצור דמות מורכבת ורבת פנים. היא אינה מנסה לחקות את ברנארד ההיסטורית, אלא לגלם את האנרגיה הבלתי מרוסנת שלה. המשחק שלה נע בין יהירות וכוח לבין שבריריות ורגישות. היא משכנעת במיוחד ברגעים שבהם שרה מתמודדת עם הזדקנותה ועם מצבה הבריאותי המתדרדר, ובעיקר לאחר קטיעת רגלה אירוע שהופך לאחד המוקדים הדרמטיים של הסרט.
ניקלו מדגיש שוב ושוב את סירובה של ברנארד להיכנע למגבלות. גם כשהיא מאבדת את רגלה, היא מסרבת להיעלם מהבמה. מבחינתה, המשחק הוא לא מקצוע אלא מהות החיים עצמם. הסרט מציג אותה כאישה שחיה מתוך תשוקה בלתי פוסקת לאמנות, לאהבה, לחופש ולחיים עצמם.
מבחינה חזותית, הסרט מרשים מאוד. הצילום והתלבושות משחזרים את פריז של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 באלגנטיות רבה. הארמונות, התיאטראות והסלונים התרבותיים יוצרים תחושה של תקופה זוהרת, אך הסרט אינו נופל למלכודת של נוסטלגיה ריקה. מאחורי היופי החיצוני מסתתרים מאבקים אישיים ורגשיים שמעניקים לסיפור עומק.
עם זאת, הבחירה במבנה לא-ליניארי עלולה להקשות לעיתים על הצופה. הסרט מדלג בין תקופות שונות ואינו תמיד מספק הקשרים ברורים. מי שאינו מכיר את סיפורה של שרה ברנארד עשוי להרגיש לעיתים שהוא מחמיץ חלק מהמשמעות ההיסטורית של האירועים. מצד שני, הבחירה הזאת תורמת לתחושה שהסרט אינו מבקש לסכם חיים שלמים אלא ללכוד רגעים וזיכרונות, כמעט כמו מחזה תיאטרון.
מה שנותר לאחר הצפייה הוא בעיקר דיוקן של אישה שהקדימה את זמנה. אישה יהודייה, עצמאית, דעתנית, בעלת חיים רומנטיים סוערים ודעות פוליטיות ברורות, שלא היססה לעמוד לצד אמיל זולא בפרשת דרייפוס ולהילחם למען צדק. הסרט מזכיר מדוע שרה ברנארד נחשבה לא רק לשחקנית גדולה אלא גם לסמל של חירות אישית.
"שרה ברנארד: האלוהית" הוא סרט תקופתי עשיר, רומנטי ואינטליגנטי, שבמרכזו לא רק סיפורה של אגדת תיאטרון אלא גם סיפור אהבה גדול. זהו סרט על אישה שביקשה לחיות ללא גבולות ועל אהבה שניסתה להתקיים לצד תהילה, תשוקה וחופש. גם אם אינו מושלם מבחינה דרמטית, הוא מצליח לרגש, לסקרן ולהעניק כבוד לדמות יוצאת דופן שהשפעתה ניכרת עד היום.
אחד ההישגים הבולטים של הסרט ״שרה ברנארד: האלוהית״ האופן שבו הוא מציג את שרה ברנארד לא רק כאייקון תרבותי וכוכבת תיאטרון נערצת, אלא גם כאישה מורכבת, מלאת תשוקה, חולשות וסתירות. סיפור אהבתה ללוסיאן גיטרי מעניק לעלילה עומק רגשי משמעותי והופך את הסרט להרבה יותר מדיוקן היסטורי או ביוגרפיה תקופתית. דרך מערכת היחסים ביניהם נחשפת דמותה האנושית של ברנארד, על כל עוצמותיה ופגיעותה.
צוות יוצרים:
בימוי: גיום ניקלו
תסריט: נטלי לוטרו
צילום: איב קאפה
הפקה: פרנסואה קראוס, דני ספינו ולנטין
שחקנים:
שרה: סנדרין קיברלן
לוסיאן גיטרי: לורן לאפיט
לאויז אבמה: אמירה קסאר
צרפת 2024, 96 דקות. צרפתית תרגום לעברית
הפצה בישראל עדן סינימה
טריילר:
