השותפה: בין איווה למנהטן מפגש פסגה של הפכים
השותפה", הדרמה המפתיעה של התיאטרון הקאמרי, היא דואט שנון ומרגש בכיכובן של מיקי קם ואודיה קורן. ההצגה, המבוססת על להיט ברודווי מצליח, מפגישה אותנו עם שרון (אודיה קורן), פנסיונרית בשנות השישים לחייה, המהווה את התגלמות השלווה של המערב התיכון האמריקאי. היא מתגוררת בבית רחב ידיים באיווה, חלל שבימים אלו מרגיש לה בעיקר ריק. היא גרושה ובנה מתגורר בניו יורק. כששרון מחפשת שותפה לדירה, המניע שלה אינו רק כלכלי, היא זקוקה למישהי שתשבור את הדממה המעיקה שעוטפת את חייה. מה שהיא לא העלתה בדעתה הוא שהגורל יפגיש אותה עם דמות כמו רובין.
רובין (מיקי קם) מתפרצת לתוך חייה כמו סופה שהגיעה ישירות מהברונקס. אם שרון מזוהה עם מכנסיים פשוטים וחולצות פלנל, רובין מביאה איתה את הסטייל הניו-יורקי המובהק עטופה בעור שחור, מחזיקה בהשקפת עולם טבעונית ונושאת הילה מסתורית של מי שאינה חוששת לעבור על החוק. לאחר נהיגה ממושכת בת יומיים, היא מגיעה חמושה בעשרות ארגזים, עבודות קרמיקה שיצרה במו ידיה וירקות שזרים לחלוטין למטבח האיוואי המסורתי. ברגע כניסתה, השגרה האפורה של שרון משתנה ללא הכר, וקצב חיים חדש, תוסס ומפתיע, חודר אל הבית.
מעבר לדינמיקה העלילתית, הכוח האמיתי של המחזה טמון בחיבור הבימתי המופלא בין שתי הכוכבות. מיקי קם מגלמת את רובין כניו-יורקרית אותנטית קשוחה, חדה ומבריקה. אופייה נע בין חום אנושי לריחוק מחושב. היא אינה לוקחת דבר ברצינות תהומית, אך תמיד מנתחת סיטואציות עד לשורשן כדי לשמר שליטה. היא דינמית, מצחיקה להפליא, מתחמקת בהתחלה במיומנות משאלות אישיו ומפזרת עקיצות עוקצניות שמתחפשות למחמאות. מנגד, אודיה קורן מעניקה הופעה עוצמתית ומדויקת בתפקיד שרון. היא מגלמת אישה מוגנת ונוירוטית במקצת, שחוסר הניסיון היחסי שלה מתנגש בעוצמות של רובין. דווקא הפער הזה יוצר צמד קומי ומרגש, המעניק למחזה את הלב והחום.
הדינמיקה הטעונה הזו שבין השתיים מעלה הילוך ומקבלת רובד נוסף ככל שהעלילה מתקדמת. כאן נכנס משחק המילים המבריק שסביבו בנויה ההצגה: המילה "שותפה" מקבלת משמעות כפולה. הן אולי התחילו כשותפות לחוזה שכירות, אך מהר מאוד שרון הופכת לשותפה לסודותיה של רובין. ככל שנחשפות פיסות מעברה המורכב של רובין, נוצרת ביניהן ברית עמוקה שחורגת מכל הסכם מגורים רגיל.
בימים הראשונים, המפגש הזה נראה כמעט קסום. רובין מנערת את האבק מחייה של שרון ודוחפת אותה לצאת מהקונכייה ולנסות חוויות שמעולם לא העזה לחלום עליהן. זהו מסר משחרר: בגיל שישים, השגרה אינה גזירת גורל. אלא שכאן טמון הפרדוקס המרתק של המחזה: אותה דחיפה שמעירה את שרון לחיים הופכת למלכודת. שרון, הצמאה לריגוש, נשאבת לעולמה של רובין בלהט חסר מעצורים והולכת רחוק מדי. רובין, שמכירה היטב את המדרון החלקלק של חייה, הופכת לקול השפוי ומזהירה את שרון כי הדרך חזרה למעלה סבוכה בהרבה מהנפילה.
הדואט המרתק הזה בוחן מה קורה כששתי נשים כה שונות חולקות בית, ומציב מראה מול הקהל בשאלה נוקבת: כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל להרגיש חיוניים?
ההפקה מצטיינת גם בפרטים הקטנים: עיצוב הבמה – מטבח מאובזר עם אי מרכזי וטלפון חוגה ישן הופך את החלל לדמות בפני עצמה, כזו המעידה על חייה השקטים של שרון לפני המהפכ בחייה השגרתיים. התלבושות, השיער והאיפור, המשתנים לאורך השבועות שחולפים על הבמה, משלימים את הבנייה המוקפדת של הדמויות.
זהו דואט מצחיק, שנון ונוגע ללב שכבש את הקהל בברודווי, ובזכות השילוב של תכונות אנושיות והמשחק השנון והמלא השראה של קורן וקם, "השותפה" בקאמרי היא הצגה כובשת כבר מהרגע הראשון.
מאת: ג'ן סילברמן
תרגום: גור קורן
בימוי: שירלי דשא
תפאורה: אלכסנדרה נרדי
תלבושות: אורנה סמורגונסקיֿ
מוזיקה: איתמר גרוס
תאורה: ברוכי שפיגלמן
ע׳ במאית: קארין סיגל
בהשתתפות: מיקי קם, אודיה קורן
משך ההצגה: 90 דקות ללא הפסקה
בהצגה נעשה שימוש באביזר דמוי סיגריה
