"מה שמחבר בינינו" הוא הרבה יותר מעוד דרמה משפחתית שגרתית. זה פאזל רגשי חכם, חם ומפתיע, שמפרק לחתיכות את כל מה שחשבנו על המושג "משפחה" ומרכיב אותו מחדש בצורה הכי לא צפויה שיש.
הכל מתחיל בנקודה כמעט בלתי אפשרית. טרגדיה קורעת לב שבה אם צעירה מתה בלידה, אבל משם הסרט צומח ליצירה מלאת חיים, חמלה והומור שנון. הבמאית קרין טרדייה עושה כאן קסם: במקום לשקוע במלודרמה סוחטת דמעות, היא בחרה לחלק את הסיפור לפרקים לפי גילה של התינוקת לוסיל. זה לא רק עניין מבני, אלא בחירה שמאפשרת לסיפור לזרום בקצב האמיתי של החיים, ומאפשרת לנו להיות עדים לתהליך המרתק שבו המבוגרים לומדים "להיות" הורים בצורה שלא תכננו.
הדינמיקה בין הדמויות היא הדבר המרתק ביותר כאן. מצד אחד יש לנו את אלכס, שבור מהאובדן, שמנסה להחזיר לעצמו את השליטה דרך הנישואין לאמיליה, רופאת הילדים. הם מייצגים את הניסיון לבנות "משפחה מושלמת" לפי הספר, עם סדר והיגיון.
ומנגד סנדרה, השכנה הפמיניסטית בעלת חנות הספרים. היא לא מחפשת מחויבות, אבל דווקא היא הופכת לעוגן הרגשי והאינסטינקטיבי של הילדים. טרדייה לא מחלקת כאן ציונים; אין "מרשעים" או "קדושים", אלא מציאות מורכבת שבה שני העולמות האלו חייבים ללמוד לחיות יחד. ולריה ברוני טדסקי בתפקיד סנדרה היא פשוט מהפנטת דמות כל כך אנושית, פגומה ומלאת חרדות, שקשה מאוד שלא להתאהב בה.
מה הופך את "מה שמחבר בינינו" לחוויה אינטליגנטית ומנחמת?
בין כל אלו נמצא אליוט בן השש, הלב הפועם והמצפן המוסרי של הסרט. אליוט לא רק מתמודד עם אובדן אמו, אלא מנסה למצוא את מקומו בתוך הבית החדש של אלכס ואמילי, כשהוא נקרע בין דמויות אב שונות. הוא לא ילד מסכן בטלוויזיה, הוא ילד פיקח שבוחן את המבוגרים סביבו, ודרכו אנחנו נזכרים שאולי משפחה היא בכלל לא עניין של דם או תעודות, אלא של מי שבוחר בנו וגורם לנו להרגיש שייכים.
גם מבחינה ויזואלית, טרדייה משתמשת במרחב הביתי כדמות בפני עצמה: הבית של אלכס ואמילי משקף את הניסיון שלהם להכיל את הכאב ולהשליט סדר במציאות שהתפרקה. לעומתו, עולמה של סנדרה, עם הספרים הרבים והדינמיקה המשוחררת, הוא מקום של נשימה וחופש, המציע אלטרנטיבה אחרת לדרך שבה אנחנו מתמודדים עם החיים.
הסרט הזה נוגע בשאלה שכולנו מתמודדים איתה היום: איך משתחררים ממה שמצופה מאיתנו חברתית? האם אנחנו חייבים לשכפל את המודל שגדלנו בו? או שאולי מותר לנו לשחרר את האשמה ולבחור נתיב אחר? מה שהופך את החוויה הזו למשהו שנשאר איתך גם אחרי שהאורות נדלקים, הוא האיזון הדק שבין הצחוק לדמע. יש בו המון רגעים של יופי קטן שמרגישים כל כך אמיתיים, כאילו אנחנו מציצים לחיים של אנשים אמיתיים ולא לתוך תסריט.
אם אתם מחפשים קולנוע אינטליגנטי, נוגע ללב ומנחם כזה שמשאיר אתכם עם חיוך ומחשבה עמוקה על האנשים שאנחנו מכניסים לחיינו אתם פשוט חייבים לראות אותו. הסרט מה שמחבר בינינו מזכיר לנו שלפעמים, כדי להחלים מטראומה, אנחנו רק צריכים לשחרר את התוכניות המקוריות שלנו ולתת לאנשים הנכונים להיכנס לחיים שלנו.
טריילר:
