הסרט "נירנברג” מתרחש בשנת 1945, רגע אחרי תום מלחמת העולם השנייה, כשהעולם כולו נדרש להביט לרוע בעיניים. ממשלות רוסיה, בריטניה, צרפת וארה"ב מקימות את בית הדין הבינלאומי הראשון אי-פעם משפט נירנברג כדי להעמיד לדין את בכירי המשטר הנאצי על פשעי מלחמה. הבמאי והתסריטאי ג'יימס ונדרבילט ("זודיאק", "אמת") יצר את "נירנברג", המבוסס על ספרו של ג'ק אל-חי "הנאצי והפסיכיאטר".
הסרט עוקב אחר ד"ר דאגלס קלי (ראמי מאלק), פסיכיאטר צבאי צעיר שנשלח להעריך את מצבו הנפשי של הרמן גרינג (ראסל קרואו), אחד הנאשמים המרכזיים במשפט, שמונה ב- 1939 ליורשו שלהיטלר, מי שהיה אחראי על חלק עצום ממכונת המלחמה הנאצית.
קלי אמור להחליט אם גרינג מי שהיה שותף למעשה למכונת המלחמה הנאצית כשיר לעמוד לדין. מה שמתחיל כחקירה קלינית שגרתית, הופך במהרה לקרב מוחות אינטליגנטי וטעון בין השניים. מצד אחד, קלי מנסה להבין את המניעים הפסיכולוגיים שמובילים אדם כמו גרינג לבצע פשעים כל כך איומים, ומצד שני, גרינג דמות כריזמטית ומניפולטיבית שמסוגל להפוך כל שיחה למשחק כוח. הוא מנסה להשפיע על קלי, לשכנע אותו שהרוע שלו היה בעצם "שליחות", ושהוא עצמו רק מילא פקודות של אידיאולוגיה גדולה יותר.
קלי, שמגיע בגישה מדעית וקרירה, מתחיל להישאב לתוך האישיות של גרינג. הוא נקרע בין המקצועיות שלו לבין המשיכה הפסיכולוגית להבין איך אדם כזה חושב. הסרט מציג לאט לאט איך החקירה המדעית שלו הופכת כמעט לאובססיה הוא רוצה לפצח את "מנגנון הרוע", אבל תוך כדי זה מתחיל לאבד את תחושת הגבול בין טוב לרע, בין הבנה להזדהות.
במקביל, הסרט עוקב אחרי ההכנות למשפט ההיסטורי עצמו. אנחנו רואים את התובעים, בראשות רוברט ה. ג’קסון (מייקל שאנון), מנסים להקים תיק משפטי תקדימי שיקבע מהו בעצם "פשע נגד האנושות".
מה שבלט לי במיוחד היה שתי סצנות עוצמתיות שנותרו איתי הרבה אחרי סיום הסרט: האחת כשגרינג אומר לד"ר קלי: "זה שהוא בעל הברית שלך, זה לא אומר שהוא בצד שלך". משפט אחד שמצליח להכיל את כל המורכבות של תקופה, ולשאול שאלות שממשיכות להדהד גם בהווה, בעידן שבו בריתות נמדדות לפי נאמנות ולא לפי ערכים, ובו המוסר הפך למשהו יחסי.
השנייה – כשד"ר קלי פונה למתרגם ואומר: "חשוב שנלמד על הרוע אולי כך נוכל למנוע אותו בעתיד". משפט שמזכיר לצופה שהרוע אינו רק חלק מהעבר הוא נוכח גם בהווה, לובש פנים אחרות, אך פועל מאותם מניעים של שנאה, כוח ודה-הומניזציה. ואולי הדרך היחידה להתמודד איתו היא להבין אותו לעומק, כדי שלא יחזור על עצמו.
הבמאי ג’יימס ונדרבילט מצליח לשלב בין דרמה משפטית מדויקת לבין מותחן פסיכולוגי אינטימי. הסרט כמעט לא עוזב את חדרי החקירה, התאים והאולמות ודווקא שם נבנה המתח. הוא לא מתמקד באקשן, אלא במילים, במבטים ובשקטים.
המשחק של ראמי מאלק וראסל קרואו הוא אחד מהמנועים המרכזיים של הסרט. מאלק, בתפקיד הפסיכיאטר הצעיר והאידיאליסט, מצליח להציג דמות ריגשית ומורכבת שמחפשת תשובות במציאות שמעוררת פחד. קרואו בתפקיד גרינג לוקח את הבמה בהצלחה הוא מצליח להחיות דמות מרשימה שמדברת בשפת הכוח והמניפולציות המשאירה את הצופה מרותק.
הצילום של דריוש ווסקי קודר ומלא ניגודים בין האור שנכנס דרך סורגי התא לבין החושך הפנימי של הדמויות. המוזיקה של בריאן טיילר מחזקת את התחושה הזו לא דרמטית מדי, אלא נבנית לאט, כמעט לוחצת על הנשימה.
"נירנברג“ הוא סרט שמדבר בשפה של היסטוריה, אבל חושב במונחים של ההווה.
הוא שואל מה הופך אדם לרשע, מה גורם לאדם להצדיק את מעשיו והאם ההבנה של הרוע יכולה באמת למנוע את חזרתו.
"נירנברג" הוא לא רק סרט על משפט, אלא על נפש האדם כשהיא ניצבת מול הצדדים הכי אפלים שלה.
נירנברג (Nuremberg)
ארצות הברית, 2025
148 דקות | דובר אנגלית | מתורגם לעברית
מופץ בבתי הקולנוע על ידי סרטי יונייטד קינג
הסרט "נירנברג" מבוים ונכתב על ידי ג׳יימס ונדרבילט, ומבוסס על ספרו של ג׳ק אל-חי.
בין המפיקים: ג׳ורג׳ פרימן, שרילין הוריש, אישטוואן מייג׳ור, פרנק סמית׳, בנג׳מין טאפן, וויליאם שראק, ריצ׳רד ספרסטין ו-ג׳יימס ונדרבילט עצמו.
את המוזיקה המקורית הלחין בריאן טיילר, הצילום נעשה על ידי דריוש וולסקי, והעריכה בוצעה בידי טום איגלס.
בסרט משתתפים:
ראמי מאלק בתפקיד דאגלס קלי,
ראסל קרואו כהרמן גרינג,
מייקל שאנון כרוברט ה. ג׳קסון,
ריצ׳רד אי. גרנט כעורך הדין דייוויד מקסוול-פייף,
ליאו וודול כהאווי טריסט,
ג׳ון סלאטרי כקולונל אנדרוס,
מארק אובריאן כקולונל אמן,
קולין הנקס כד״ר גוסטב גילברט,
ורן שמידט כאלזי,
לידיה פקהאם כלילה,
ולוטה ורביק כאמי.
טריילר:
